דנ"פ 2784/21 פלוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים נ' הנדל , ד' מינץ

ו- י' אלרון ) בע"פ 8643/19 שניתן ביום 11.4.2021 (להלן: פסק הדין ), אשר דחה את ערעורו של המבקש לעניין חומרת עונש המאסר שנגזר עליו בגין ביצוע עבירות מין במשפחה.

1.

בשנת 2019 הוגש נגד המבקש כתב אישום מתוקן המייחס לו שורה של עבירות מין במשפחה, ובהן עבירת מעשה סדום במשפחה לפי סעיף 347 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק ) וכן עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, המכונה גם "אינוס סטטוטורי",

ועניינה במי "הבועל אשה כשהאשה היא קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים, אף בהסכמתה". על פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתקופה הרלוונטית היה הנאשם נשוי לאמה של הקטינה נפגעת העבירה (להלן: הנפגעת ). במשך תקופה של 11 חודשים בין השנים 2017-2016 ביצע המבקש (שהיה בן 39) בנפגעת (שהייתה בת 13) מעשים מיניים, לרבות בעילות ומעשי סדום, בתדירות של פעמיים בחודש לערך.

2.

הצדדים הגיעו להסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, במסגרתו הודה המבקש בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע בביצוע העבירות המיוחסות לו. כמו כן הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים שבה הובהר כי המעשים לא בוצעו בניגוד להסכמת הנפגעת.

לאחר ששמע טיעונים לעניין העונש גזר בית המשפט המחוזי על המבקש עונש של 14 שנות מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי לנפגעת בסך 120,000 ש"ח. בגזר הדין, התייחס בית המשפט המחוזי לחומרה היתרה הטבועה בביצוע עבירות מין במשפחה, המצדיקה ענישה הולמת. בית המשפט ציין כי בענייננו, מידת הפגיעה בערכים המוגנים ובהם כבור האדם, ההגנה של שלמות הגוף והשמירה על הביטחון האישי בתא המשפחתי הינה משמעותית במיוחד, שעה שהמבקש ניצל את קרבתו המשפחתית לנפגעת לשם הגשמת מאווייו המיניים. בית המשפט דחה את טענת המבקש כי יש לראות בהסכמת הנפגעת נסיבה לקולה, בקובעו כי העדר התנגדות מצד קטינים למעשים מיניים שבוצעו בהם אין בה כדי להפחית מחומרת העבירות.

3.

בית משפט זה (השופט נ' הנדל

בהסכמת השופטים ד' מינץ

ו- י' אלרון )

דחה, כאמור, ערעור שהגיש המבקש על חומרת העונשים שנגזרו עליו. נקבע כי הרשעתו של המבקש בעבירת אינוס מכוח סעיף 345(א)(3) לחוק, אינה מצדיקה כשלעצמה הקלה בעונשו. בית המשפט חזר על הקביעה שלפיה "קביעת גיל שמתחתיו אין נפקות לאי הבעת התנגדות מטעם המתלוננת כוללת בחובה מרכיב ברור של חומרה", וכי החוק קבע, על סמך ניסיון החיים ועובדות החיים כי הסכמה אינה יכולה להינתן על ידי קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה שנים ועל כן, בעילתה מהווה " פגיעה קשה בנפגעת וניצול גילה על ידי מבוגר שיש לצפות ממנו לאחריות" (ע"פ 7028/17 גרז נ' מדינת ישראל , פסקה 2 (31.7.2018) (להלן: עניין גרז )). בהקשר זה, ציין בית המשפט כי במקרים של בעילה אסורה מחמת גיל, ראוי כי המדינה תימנע מהסדר טיעון הכולל ניסוח לפיו המעשים "לא בוצעו בניגוד להסכמה" של הנפגעת, שכן הצגה מעין זו עשויה ליצור בלבול בין המסקנה המשפטית לבין המצב העובדתי ואף "עושה שימוש לא ראוי במונח 'הסכמה' של אשה, קל וחומר של נערה, בכל הקשור לקיום יחסי מין" (פסקה 2 לפסק הדין).

עוד קבע בית המשפט כי במעשיו של המבקש יש משום

חומרה מיוחדת, שכן הוא היה אביה החורג של הנפגעת וככזה היווה דמות סמכותית במשפחה. עוד ציין בית המשפט לחומרה את ריבוי המקרים, שהשתרעו על פני תקופה של קרוב לשנה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אף אם מהערכת המסוכנות המינית שנעשתה למבקש עולה כי מסוכנותו נמוכה, אין בכך כדי לגרוע מחומרת המעשים שבהם הורשע ומהפגיעה הקשה שנגרמה לנפגעת, עליה עמד בית המשפט בפסק הדין. בשים לב למכלול הנימוקים שפורטו לעיל, קבע בית המשפט כי לא נפלה טעות בתוצאה שאליה הגיע בית משפט המחוזי וכי העונש שנגזר על המבקש הולם את חומרת מעשיו.

4.

מכאן הבקשה דנן שבה טוען המבקש כי בית המשפט קבע בפסק דינו הלכה חדשה לעניין מתחם הענישה הראוי בעבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(3) לחוק באופן העומד בסתירה להלכה הנוהגת ומצדיק קיום דיון נוסף בפסק הדין. לשיטת המבקש, העונש שנגזר על המבקש חורג ממתחם הענישה הנוהג במקרים של "אונס סטטוטורי", הנע בין 6-3 שנים ונוגד את עקרון ההלימה בענישה. לגישתו, מקום שבו מדובר באינוס סטטוטורי מחמת גיל הנפגעת, ולא מחמת היעדר הסכמה, מתחם הענישה צריך להיות נמוך יותר. בהקשר זה, מוסיף המבקש וטוען כי הסכמת המאשימה בהסדר הדיוני לפיה העבירות שביצע לא ייחשבו כמעשים שנעשו בהיעדר הסכמת הנפגעת, הייתה צריכה להוות נסיבה לקולה בגזירת עונשו. כמו כן, טוען המבקש כי בית המשפט לא העניק משקל ראוי לתסקיר המסוכנות שנערך לו, בו נמצא כי רמת מסוכנותו נמוכה –

ממצא אשר מצדיק, לשיטתו, הקלה בעונש. עוד נטען כי פסק הדין בערעור לא דן בהשגותיו של המבקש לעניין החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי מיום 15.7.2019 בדבר הוצאת תסקיר נפגעת העבירה מתיק בית המשפט נוכח הפגמים החמורים שנפלו לטענת המבקש באופן הכנתו.

5.

דין הבקשה להידחות. הליך הדיון הנוסף הוא הליך נדיר וחריג המיוחד לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה אשר סותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). תנאי לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין מושא הבקשה נפסקה הלכה וכי על ההלכה לגלות את עצמה על פני פסק הדין ולהיות ברורה ומפורשת ( דנ"פ 173/20 גודובסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (19.4.2020)). עיון בפסק הדין מלמד כי בניגוד לטענת המבקש בפסק הדין לא נפסקה הלכה חדשה.

בית המשפט העליון בחן את העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המבקש בראי ההלכה הפסוקה לפיה הרשעה בעבירה המכונה "אינוס סטטוטורי" אינה מהווה עילה להקלה בעונש (עניין גרז , פסקה 2) וקבע כי "הגם שהעונש נוטה לחומרה, לא מצאנו כי נפלה טעות בתוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא. פסק הדין מנומק ומתייחס למלוא טענות הצדדים" (פסקה 3 לפסק הדין). קביעות אלה נטועות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואינן עולות כדי הלכה. יתר טענות המבקש, ובכלל זה טענתו בדבר הפגמים שנפלו בקבלת תסקיר נפגעת העבירה בבית המשפט המחוזי והיעדר דיון בטענות אלו בפסק הדין, הן טענות ערעוריות אשר הליך של דיון נוסף אינו האכסניה המתאימה לדון בהן ( דנ"פ 1175/19

פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (14.2.2019); דנ"פ 8126/18

פלוני נ' פלוני , פסקה 6 (24.1.2019)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.