דנ"פ 3043/99 סרגיי שמיס נ. מדינת ישראל

זוהי עתירה לדיון נוסף בפסק הדין בע"פ 3139/98 וע"פ 3695/98, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.פ. 140/96.

1.העותר הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה בעבירות אינוס בשתי פרשיות שונות ונגזר עליו עונש של תשע שנות מאסר בפועל ועוד שנתיים מאסר על תנאי. העותר ערער לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 3695/98) והמדינה ערערה על קולת העונש (ע"פ 3139/98). בית משפט זה דן בשני הערעורים במאוחד ודחה את שניהם, בקבעו כי אין מקום להתערבות במסקנות בית המשפט המחוזי המבוססות על שמיעת העדים וההתרשמות מהם.

2.על פסק דין זה הוגשה לפני עתירה לדיון נוסף. לטענת העותר מתעוררת במקרה זה שאלת התקשורת בין גבר ואישה, בהקשר של יחסי אישות, ושאלת הסכמתה של הנבעלת והמשקל שיש להעניק לאמונתו הסובייקטיבית של הבועל כי קיימת הסכמה מצד הנבעלת (בהקשר זה טוען העותר כי נדרשת הכרעה במחלוקת שהתגלעה בע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי ואח' , פ"ד מח(1) 302). בין היתר טוען העותר כי בית המשפט המחוזי התעלם מהסבריו והעדיף את גרסות עדי התביעה למרות אי סבירותן. עוד עומד העותר על טעותן של שתי הערכאות, לגבי שעת ביצוע מעשה האונס באישום השני, אם ב"אישון לילה" כקביעת הערכאות, או בצהרי היום כפי העולה מכתב האישום.

3.המדינה מתנגדת לעתירה מהטעם שבמקרה הנדון לא נפסקה כלל הלכה ופסק הדין של בית המשפט העליון עוסק אך ורק בעניינים שבעובדה. באשר לטעות הנטענת בדבר שעת ביצוע מעשה האונס באישום השני, טוענת המדינה כי לטעות זו אין השלכה על העובדה כי המתלוננת חשה כשבוייה וביקשה לשמור על יחסים סבירים עם העותר.

4.לאחר עיון בחומר שלפניי נחה דעתי כי דין העתירה להדחות. בית המשפט לא קבע כל הלכה שיש בה משום חידוש או קושי, אלא בחן אם בנסיבות המקרה יש מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי. בכלל בחינה זו התייחס בית המשפט לטענות המערער אך לא מצא בהן ממש. כך גם לא נדרש כלל בית המשפט להלכת ע"פ 5612/92 הנ"ל, משקבע כי הוכח מעל לכל ספק כי העותר בעל את המתלוננות שלא בהסכמתן. למרות המסגרת העקרונית לתוכה מנסה העותר ליצוק את טענותיו, אין הן אלא טענות ערעור הנוגעות למסקנותיהן של הערכאות הקודמות בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון לפניהן. באשר לטעותן הנטענת של הערכאות הקודמות בדבר שעת ביצוע מעשה האונס באישום השני, מבלי לקבוע עמדה בעניין השלכתה של טעות זו על הכרעת הדין, הרי כבר נקבע כי אפילו טעו הערכאות בקביעה עובדתית, אין בכך בלבד כדי להצדיק דיון נוסף (ראו דנ"א 516/91 בנדרלי נ' קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ , פ"ד מה(3) 356).

העתירה נדחית.