דנ"פ 3154/18 אלעד ורון נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להורות על קיום דיון נוסף בפסק דין של בית משפט זה (השופטים נ' הנדל , ג' קרא ו י' וילנר ) מיום 12.3.2018 בע"פ 6072/17, אשר דחה את ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות מין בשתי מתלוננות ועל גזר הדין שהושת עליו.

רקע והליכים קודמים

1.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות מין בשתי מתלוננות – י' ו-א' (להלן: י' ו- א' ) – שאותן העסיק כעובדות בבתי עסק שבבעלותו. בתמצית, נטען כי ביום 5.7.2013 בשעת לילה בעוד י' עובדת באותה העת באחד מבתי העסק בבעלות המבקש, הוא פשט את בגדיו וביקש ממנה לגעת באיבר מינו. עוד מתאר כתב האישום שני מקרים בהם המבקש החדיר את איבר מינו לפיה של י' בניגוד לרצונה. על יסוד כל אלה הואשם המבקש בעבירות של מעשה סדום ומעשה מגונה. כמו כן, הוא הואשם בעבירה של מעשה מגונה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה במתלוננת א'.

2.

ביום 24.4.2017 הרשיע בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ד' מינץ , ע' שחם ו א' דורות ) פה אחד את המערער במיוחס לו. בית המשפט קבע כי עדותה של י' הייתה סדורה ומעוררת אמון, והיא נתמכה – למצער ביחס לאחדים מהאישומים – בעדות אמה, חברתה והמתלוננת הנוספת א', וכמו כן במכתב דרישה שמסר בא כוחה למעסיקיה. מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המבקש שעיקרה היה כי המעשים המיניים שבוצעו ב-י' נעשו בהסכמתה. בית המשפט מצא חיזוקים נוספים בנוגע לאישומים הרלוונטיים למתלוננת י' במצבה הנפשי; בשיחה בין י' ובין המבקש שאותה הקליטה י' ובה הוא נשמע כמי שמכה על חטא ביחס לאירועים מושא כתב האישום; בשיחות שהקליטה י' עם שני שותפיו של המבקש; וכן בעימות שנערך בין י' למבקש במשטרה. על יסוד כל האמור הורשע המבקש במיוחס לו בכתב האישום באשר למתלוננת י'. כמו כן הרשיע בית המשפט את המבקש באישום ביחס למתלוננת א'.

בעקבות הרשעתו נגזרו על המבקש ביום 13.7.2017 7 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי ופיצוי כספי לשתי המתלוננות בסכום כולל של 80,000 ש"ח.

3.

המבקש לא השלים עם תוצאת פסק הדין וערער לפני בית משפט זה הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין, אך בדיון שהתקיים בערעור הודיע המבקש כי הוא אינו עומד על הערעור ככל שהדבר נוגע למתלוננת א'. ביום 12.3.2018 נדחה, כאמור, הערעור על שני רכיביו. באשר לערעור על הכרעת הדין נקבע כי זו מבוססת על ממצאי מהימנות ועל העדפת גרסת המתלוננת י' שנתמכה בעדויות ובראיות חיצוניות. הוטעם כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וכי בנסיבות דנן אין מקום לסטות מן הכלל האמור. טענתו המרכזית של המבקש כי לא היה מודע לחוסר ההסכמה מצד י' למעשים בזמן אמת, נדחתה על ידי בית המשפט בקובעו כי טענה זו לא נטענה על ידי המבקש בבית המשפט המחוזי, וכי טענתו המרכזית בהליך שם אותה שב והדגיש הייתה כי היחסים המיניים בינו ובין י' היו בהסכמתה. בית המשפט הוסיף וקבע כי די בכך על מנת לדחות את הטענה אך מעבר לדרוש, ציין כי דין טענת המבקש להידחות אף לגופה. נפסק כי עיון בעדות המתלוננת י' בבית המשפט המחוזי מעלה כי היא תיארה ביחס לכל אחד מן האישומים

התנגדות מילולית או אחרת למעשי המבקש וכי גרסה זו נתמכה בראיות נוספות ובהן השיחה המוקלטת בין י' ובין המבקש. באשר לשיחה זו, פסק בית המשפט – בניגוד לטענת המבקש – כי היא מחזקת את גרסת י' "באופן ברור וממשי". הוטעם כי מדברי המבקש עצמו בשיחה עולה כי מעשיו כלפי י' לא נעשו בהסכמה וכי הוא היה מודע לכך בזמן אמת. על כן, כך נפסק, השיחה המוקלטת לא רק שאינה סותרת את גרסת י' – כטענת המבקש – אלא שהיא מחזקת את גרסתה בכללותה. כמו כן אימץ בית משפט זה את קביעות בית המשפט המחוזי לפיהן מהימנות המתלוננת מתחזקת לנוכח מצבה הנפשי וכי אין בהתנהלות י' לאחר התרחשות האירועים שבהם הורשע המבקש, כדי לערער את מהימנות גרסתה. על יסוד כל האמור נדחה ערעור המבקש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

ביום 27.3.2018 הורה השופט נ' הנדל כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.5.2018.

הבקשה דנן

4.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוען המבקש כי בפסק דינו קבע בית משפט זה הלכה חדשה וקשה ביחס להיקף סמכותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה, תוך שהוא קובע כי טענת חוסר המודעות של המבקש להיעדר ההסכמה של המתלוננת היא טענה "עובדתית, אשר דינה להידחות רק בשל העלאתה לראשונה בשלב הערעור". הוטעם כי קשיותה של ההלכה נעוץ בכך שבית משפט זה קבע כי טענת חוסר המודעות היא "טענה עובדתית", בעוד שלדברי המבקש מדובר ב"טענה משפטית" מסוג טעות במצב דברים לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן, נטען כי משמעות פסק הדין היא שכל אימת שנאשם בעבירות מין טוען כי מעשיו בוצעו בהסכמה שומה עליו להעלות גם כטענה חלופית ונפרדת את טענת היעדר המודעות לאי ההסכמה. עוד מלין המבקש על כך שבית משפט זה התערב "התערבות חריגה בקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי לחובת העותר [המבקש]" כאשר ציטט מעדות י' קטעים שלא הובאו על ידי בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, ושלטענת המבקש, לא שימשו בסיס להכרעתו. לחלופין, נטען כי יש להיעתר לבקשה מחמת עיוות הדין שנגרם למבקש, שכן לדבריו בית המשפט פירש באופן שגוי את אמירותיו בשיחה המוקלטת בינו ובין י'.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין מושא הבקשה, באתי לידי מסקנה כי אין מקום להורות על קיום דיון נוסף בעניינו של המבקש. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בקשה לקיום דיון נוסף תתקבל מקום שנפסקה הלכה חדשה וקשה או מקום שנפסקה הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. איני סבורה כי המקרה דנן בא בקהלם של המקרים האמורים. כידוע, הלכה חדשה של בית משפט זה צריכה להיות ברורה ומפורשת ולגלות עצמה על פני פסק הדין ( דנ"פ 1912/18 עלוש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (8.3.2018)) וכבר נפסק בהקשר זה כי יש ליתן משקל לעובדה שפסק הדין מושא הבקשה ניתן פה אחד ( דנ"ם 6492/17 העמותה למען מדע מוסרי נ' האוניברסיטה העברית , פסקה 10 (25.12.2017 )). עיון בטענות המבקש מעלה כי אלו נושאות אופי ערעורי מובהק, שכן הוא מבקש לתקוף קביעות עובדתיות לגבי מודעותו להיעדר הסכמה למעשיו מצד י'. כידוע, אין באלו כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף ( דנ"פ 7307/17 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (25.12.2017)). בית המשפט קבע כי טענת המבקש בדבר היעדר מודעות לחוסר הסכמתה של י' למעשים לא נטענה בפני בית המשפט המחוזי, ולמעשה היא סותרת באופן מפורש את גרסתו שם. דומה על כן כי כל השגתו היא על עצם סיווגה של טענתו בעניין זה כ"טענה עובדתית" חלף "טענה משפטית". איני סבורה שיש בקביעה זו משום הלכה חדשה, וממילא לא הלכה חדשה המצדיקה קיום דיון נוסף. לכך יש להוסיף כי לאחר דיון מפורט ומעמיק דחה בית משפט זה גם לגופה את טענת המבקש לעניין היעדר מודעותו לחוסר הסכמתה של י'. על כן, אף לו הייתי מקבלת את טענתו "העקרונית" של המבקש – וכאמור לא ראיתי לעשות כן – לא היה בכך כדי להועיל לו (השוו דנ"פ 7043/15 אבו עסא נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (17.1.2016)). באשר לטענת המבקש לפיה בית משפט זה ציטט קטעים מעדות המתלוננת שלא נזכרו בהכרעת בית משפט קמא – משהמבקש אינו חולק על כך שהדברים אכן נאמרו על ידי המתלוננת (ראו בסעיף 29 לנימוקי הבקשה דנן), איני סבורה כי נפל בכך כל פגם. בית משפט זה אימץ את ממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי ואת המסקנות המשפטיות שנגזרו מהם. העובדה שפסק הדין מושא הבקשה כולל ציטוטים נוספים מדברי המתלוננת במענה לטענות חדשות של המבקש בערעור, אף אם לא נזכרו על ידי בית המשפט המחוזי, והתומכים באותה מסקנה עצמה, אין בה כאמור כל פגם. ו לבסוף, טענת המבקש כי דבריו בשיחה המוקלטת בינו ובין המתלוננת פורשו באופן שגוי, היא טענה " ערעורית " מובהקת ומשכך אין מקומה בבקשה לדיון נוסף.

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.