פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"פ
7043/15
לפני:
כבוד הנשיאה מ' נאור
המבקשים:
1. סעד אבו עסא
2. חסן אבו עסא
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של
בית המשפט העליון בע"פ 8140/11 מיום 3.9.2015 שניתן על ידי כבוד השופטים:
ס'
ג'ובראן
,
ח'
מלצר
ו
צ'
זילברטל
תגובת
המשיבה לעתירה לקיום דיון נוסף מיום 6.1.2016
בשם המבקשים:
עו"ד דוד יפתח;
עו"ד משה שרמן; עו"ד דן ענבר
בשם המשיבה:
עו"ד אייל כהן
החלטה
1.
לפניי
בקשה
לדיון
נוסף
בפסק
דינו
של
בית
המשפט
העליון
ב-ע"פ 8140/11 עסא נ' מדינת ישראל (3.9.2015) (מפי השופט ח' מלצר , בהסכמת השופט ס' ג'ובראן והשופט צ' זילברטל ) (להלן: פסק הדין ). ב פסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (תפ"ח 1022-09 (להלן: פסק הדין קמא )) שהרשיע את המבקשים בעבירת רצח ובעבירות נוספות וגזר עליהם עונש של מאסר עולם.
רקע
2.
עובדות המקרה פורטו ב פסק הדין והן יובאו כאן בקיצור. ביום 17.1.2009, בסמוך לשעה 17:30, הגיעו המנוח סלמאן אבו רקייק ובנו הקטין מ.א. למכולת בתל שבע השייכת לאחי המנוח. הבן ירד מהרכב ונכנס למכולת בעוד שהמנוח נותר ישוב ברכבו. בשלב זה הגיע רכב סובארו ובו חמשה אנשים. הרכב נעצר בסמוך לרכבו של המנוח, חמשת נוסעיו ירדו ושניים מהם ירו לעבר רכבו של המנוח. אחד ירה ברובה והשני באקדח. לפחות תשעה קליעים פגעו במנוח בכל חלקי גופו, והוא נפטר מירי זה. לאחר מכן נמלטו החמשה רגלית, כשהם מותירים את הסובארו במקום.
ברקע לדברים יצוין כי בנו של המנוח הואשם בכך שרצח את אחיו של המבקש 1, והוא הורשע בהסדר טיעון בעבירות של החזקת נשק וחבלה בכוונה מחמירה חלף עבירת הרצח. עוד יצוין כי המבקש 1 והמבקש 2 הינם בני דודים. מכאן שלמבקשים היה מניע לביצוע הרצח, כנקמה.
המחלוקת העובדתית המרכזית בין הצדדים נגעה לזהות מבצעי הירי. על סמך הראיות שהובאו לפניו, הכריע בית המשפט המחוזי כי המבקשים הם שבצעו אותו. הכרעה זו התבססה בעיקר על אמרות חוץ של בנו הקטין של המנוח – מ.א. – שלפיהן המבקשים ביצעו את הירי. מ.א. סירב להעיד באופן ענייני בבית המשפט, ואמרותיו הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקשים בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ובהחזקת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה.
פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף
3.
בית המשפט דחה פה אחד את ערעורם של המבקשים. הוא קבע כי אין מקום בענייננו לחרוג ממנהגו של בית המשפט ולהתערב בהחלטתה המנומקת של הערכאה הדיונית להסתמך על אמרות החוץ. החלטה זו, הייתה מבוססת בין היתר על התרשמות ישירה ובחינת מכלול הראיות שהובאו בפני הערכאה. בית המשפט קבע גם כי יש במקבץ הראיות כדי להוות חיזוק לאמרות החוץ, וכי שילוב אמרות החוץ עם החיזוק שנמצא להן בראיות, מוכיח מעבר לספק סביר כי המבקשים הורשעו כדין. לבסוף, בית המשפט קבע כי אמנם התרחשו מחדלי חקירה, אך הוא לא מצא כי הגנתם של המערערים קופחה באופן בסיסי או כי נגרם להם עוול מהותי.
הבקשה לדיון נוסף
4.
טענה מרכזית בפי המבקשים הייתה כי בפסק הדין נקבעה הלכה שלפיה ביחס לקבלת אמרת חוץ לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, אין צורך בחיזוק נפרד לכל נאשם, ואין החיזוק חייב להתייחס דווקא לנאשם מסוים. לטענתם, הלכה זו סותרת את שנקבע ב-ע"פ 2478/12 אגבריה נ' מדינת ישראל (13.5.2015) (להלן: עניין אגבריה ) – שלפיו אם הנאשמים אינם נוקטים בקו הגנה משותף (כבענייננו), אין לראות בתוספת ראייתית לעדות המפלילה נאשם אחד כתוספת ראייתית לעדות המפלילה נאשם אחר. טענה מרכזית נוספת בפי המבקשים הייתה כי ישנה בעייתיות כפולה בקביעות לעניין ראיות איכוני הטלפונים של המבקשים – ששימשו להפרכת האליבי. ראשית, פסק הדין קבע לטענתם שניתן לקבל עדות של עד לא מומחה המתבסס על עד מומחה, כאשר הנאשם לא הביא לעדות מומחה מטעמו. שנית, לטענתם, העדה (הלא מומחית כביכול) בענייננו העידה על עדות שמועה, שכן כלל לא נערכה חוות דעת מומחה עליה יכולה הייתה להתבסס בעדותה. כל זאת, לטענתם, בניגוד לכללי הראיות הידועים.
תגובת המשיבה
5.
המשיבה בקשה לדחות את טענות המבקשים, וגרסה כי אין להיעתר לבקשה לדיון נוסף. לדידה, הקביעות בפסק הדין לעניין ראיות החיזוק הן אך יישום של הדין הקיים – אינן מהוות הלכה – והטענות שהועלו לגביהן הן ערעוריות. המשיבה טענה גם כי את קביעתו של בית המשפט לעניין ראיות החיזוק יש לקרוא על רקע המארג הראייתי כולו, הכולל ראיות חיזוק ישירות כנגד כל אחד מהמבקשים. גם את טענות המבקשים לעניין ראיות האיכונים בקשה המשיבה לדחות כטענות ערעוריות. המשיבה ציינה, בין היתר, כי הטענה כנגד קבילות עדותה של נציגת חברת התקשורת הועלתה לראשונה בערעור, לאחר שבמהלך הדיון במחוזי מרבית הראיות הרלוונטיות לעדותה הוגשו בהסכמה. כמו כן טענה כי המבקשים הסתמכו לעניין זה על דברים שאמרו השופטים בערכאות השונות במהלך הדיונים, אך דברים אלו נעדרו לבסוף מפסקי הדין.
הכרעה
6.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ב פסק הדין ו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי , הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי דיון נוסף יינתן מקום שבו קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת או הלכה שמפאת קשיותה או חידושה ראויה היא כי תידון בדיון נוסף. במקרה זה טענות המבקשים הן ערעוריות באופיין, ומתייחסות לקביעות שלא היו נחוצות להכרעה ושאינן בגדר הלכה.
7.
המבקשים טענו כי פסק הדין סתר הלכה קיימת שלפיה לעניין הרשעה על סמך אמרת חוץ נדרש חיזוק ראייתי ביחס לכל נאשם בנפרד, בעוד שבענייננו לא נמצאו חיזוקים ביחס למבקש 2. דין הטענה להידחות. בראש ובראשונה, הקביעה כי די בחיזוק ביחס לאחד הנאשמים אינה נחוצה בענייננו, מהטעם שבפסק הדין נמצאו חיזוקים ראייתיים ביחס לכל אחד מהנאשמים, גם ביחס למבקש 2 . כך למשל, סתירת האליבי של המבקש 2 נחשבת חיזוק (פסקה 49 ל פסק הדין ) וכך גם שקריו של המבקש 2 נחשבים חיזוק (פסקאות 51-50 ל פסק הדין ). די בכך כדי לדחות את טענת המבקשים שלפיה נקבעה בפסק הדין הלכה לעניין זה. יוער כי המבקשים הסתמכו בהקשר זה על ציטוט מפסקה 26 לחוות דעתו של השופט א' שהם בעניין אגבריה, ואולם מן הציטוט שהביאו נשמטו שלושת המילים הראשונות בפסקה: "למעלה מן הצורך...". הנה כי כן, הלכה לעניין ראיות החיזוק הנדרשות לא נקבעה – לא בענייננו, וגם לא בפסק הדין שעליו הסתמכו המבקשים. יתירה מכך, ענייננו אינו דומה לעניין אגבריה שם דובר על תוספת ראייתית לעדותו של שותף לעבירה , המעיד בטרם הסתיים משפטו. תוספת ראייתית זו, שלא כבענייננו, "מצויה בין ' דבר לחיזוקה ' לבין ' סיוע '" (עניין אגבריה , בפס' 24 לפסק הדין).
מכל מקום, גם לו היה בית המשפט נשען בהכרעתו על הכלל כי לפי סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות אין צורך בחיזוק נפרד ביחס לכל נאשם, לא היה בכך משום סטייה מן ההלכה (יעקב קדמי על הראיות (חלק ראשון) 415 (2009); ע"פ 169/86 חסונה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(2) 466, 471 (1987)).
8.
גם לעניין ההסתמכות על ראיות האיכונים לא נקבעה ב פסק הדין כל הלכה. קביעותיו של בית המשפט לעניין זה לא היו נחוצות כשלעצמן להרשעת המבקשים . כך נכתב בפסקאות 52-51 ל פסק הדין :
"המערערים טוענים כי אין זה ראוי להרשיעם ברצח בגין שקריהם. אכן, הצדק בעצם טיעון זה עמם, שהרי אין די בהפרכת אליבי או בשקרים, כשלעצמם, כדי לבסס הרשעה בפלילים [...] דא עקא, כי לשקר שבדברי המערערים ולהפרכת האליבי שלהם בפרט, יש משמעות ומשקל ראייתי [...]סיכומם של דברים בפרק זה – לאור המכלול שפורט לעיל, בצדק קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי יש במקבץ הראיות הנוספות שהובאו כדי להוות חיזוק לאמרות החוץ של מ.א., שבהן זיהה את המערערים כמבצעי רצח המנוח: אימות ליבת גרסתו של מ.א. בידי ע.א., ממצאי מעבדה בזירה התואמים את עדות מ.א., ראיות פורנזיות ( DNA וטביעות כף יד) הקושרות את סעד לרכב היורים, הפרכת האליבי שמסרו המערערים באמצעות ראיות האיכונים, כמו גם שקרי המערערים בנקודות שונות. המארג הראייתי המצטבר מוכיח את אשמתם של המערערים מעבר לספק סביר ברצח המנוח והוא בגדר כמות העושה איכות".
היוצא מכך, שההפרכה הפוזיטיבית של טענות האליבי (טענות שלא הוכחו בעדויות מטעם המבקשים) באמצעות ראיות האיכונים, היוותה רק חלק מהמארג הראייתי שחיזק את זיהוי המבקשים כמבצעי הירי. לזיהוי המבקשים נמצאו חיזוקים נוספים. כך שאפילו היו מתקבלות טענות המבקשים, הרי שדומה כי לא היה בכך כדי להועיל להם בענייננו . מכל מקום, בוודאי שלא היה בכך כדי לעשות את המקרה לאחד מאותם "מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נו סף" ( דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 14 (31.1.2006)).
9.
לסיכום, טענות המערערים הן ברובן טענות ערעוריות, ואין בהן הצדקה לדיון נוסף, באשר דיון נוסף אינו ערעור נוסף (ראו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ (8.3.2015)). המבקשים תקפו קביעות ב פסק הדין שלא היו נחוצות להכרעה, וככאלה, הן אינן בגדר הלכה העשויה לענות על התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב].
10.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
ניתנה היום, ז' בשבט התשע"ו (17.1.2016).
ה נ ש י א ה