דנ"פ 3200/00 אלירן זנו נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 28.4.00 (כב' השופט המר) שניתנה בב"ש 90944/00 בה דחה ערר שהוגש על החלטת בית משפט השלום בנתניה מיום 2.2.00 (כב' השופטת חנה שניצר זאגא) אשר קבלה את בקשת המדינה במסגרת עיון חוזר להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

2.אלה הנתונים הצריכים לרקע הענין:

כנגד העורר יליד 1981, הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנתניה המייחס לו עבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, היזק בזדון, החזקת מכשירי פריצה והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

מיוחס לעורר כי ביחד עם אחר פרצו לרכב על ידי כך ששברו את נעילת החלון וגנבו מתוכו פריטי רכוש שונים בעלי ערך כספי. בהמשך לכך, העורר נמלט ברכבו מהמשטרה שדלקה אחריו עד שנתפס.

3.המדינה בקשה את מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. מאחר שלא היתה מחלוקת על דבר קיומן של ראיות לכאורה, התמקד הדיון בשאלת קיומה של עילת מעצר וחלופת מעצר. בהליך זה נקבע כי מתקיימת עילת מסוכנות לגבי העורר שלפנינו וזאת על שום הנסיבות העולות מכתב האישום, וכן צויין כי הוגש נגד העורר כתב אישום נוסף בגין עבירות רכוש חמורות אשר בוצעו בחודשים נובמבר וינואר 2000, וכי קיים רישום פלילי קודם נגדו בגין עבירות רכוש שעבר.

4.בית משפט השלום (כב' השופטת קלוגמן), החליט לאחר בחינה מעמיקה, וחרף העדר המלצה מצד שירות המבחן, לשחרר את העורר בחלופת מעצר לבית דודתו בגן יבנה. חלופה זו נקבעה משחלופת מעצר בבית הורי העורר לא נמצאה מתאימה מהטעם שאין ביכולתם להציב גבולות ולפקח כראוי על העורר. העורר התנגד תחילה לחלופת המעצר בבית דודתו אך לאחר מכן הסכים לה ושוחרר על יסוד החלטה זו ביום 2.2.2000.

5.ביום 18.4.2000 פנתה המדינה בבקשה לעיון חוזר בחלופת המעצר האמורה משנמצא כי העורר הפר את תנאי השחרור שנקבעו לו. ההפרה התבטאה, קודם לכל, בכך כי הוא נתפס כאשר הוא שוהה מחוץ לבית דודתו, נפגש עם חבריו בנתניה ונסע עמם לטול-כרם כשהוא נוהג במכוניתו. כמו כן התברר כי הוא עזב את בית דודתו ועבר להתגורר בבית הוריו ושהה אצלם כשבועיים ימים, וכל זאת תוך הפרת תנאי השחרור למשך תקופה מתמשכת. בעקבות בקשה זו, החליט בית משפט השלום (כב' השופטת שניצר-זאגא) לעוצרו עד תום ההליכים משנמצא כי הוא הפר את האימון שניתן בו על ידי בית המשפט, ומשנשללה חלופת מעצר בבית ההורים כחלופה מתאימה בנסיבות המקרה.

6.על ההחלטה לעוצרו הגיש העורר ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט המר), אשר מצא לאמץ את הגישה שננקטה בבית משפט השלום ואישר את החלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט עמד על אופי ההפרה באומרו:

"...לא מדובר בהפרה של מה בכך כגון יציאה קיצרת מועד מן הבית למטרה כזו או אחרת אלא בהפרה בוטה מודעת תוך זלזול בהחלטת בית המשפט, כאשר עולה מתוך הנסיבות כי העורר לא התכוון כלל לקיים יותר את החלטת בית המשפט. ההפרה עד שנעצר נמשכה לא פחות מ16- ימים. נראה שהעורר מנסה לכפות על מערכת אכיפת החוק את רצונו בחלופת מעצר מסוימת שנבדקה ונשללה על ידי בית משפט קמא כמו גם על ידי שירות המבחן..."

7.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש הערר בפנינו וסניגורו של העורר חוזר, בעיקרם של דברים, על טיעונים שהשמיע בערר בערכאה דלמטה. הוא עמד על שיקול הדעת הנתון לבית המשפט גם לכשארעה הפרה של תנאי השחרור ועל כך כי עשויה להתקיים חלופה נוספת בבית קרובי משפחה אחרים של העורר שתהווה הסדר נאות, וזאת אם תידחה החלופה המוצעת למעצר-בית של העורר בבית ההורים.

המדינה מתנגדת לשחרור העורר ועמדתה היא כי שוב אין לתת בו אימון.

8.בחנתי את השתלשלות הדברים על רקע עמדות הצדדים ובאתי לידי מסקנה, אם כי לא בלב קל, כי אין מקום לסטות מהחלטות הערכאות הקודמות שהיו שותפות לדעה כי עניינו של העורר כיום מחייב את מעצרו עד תום ההליכים לאחר שהפר את תנאי השחרור שהוטלו עליו.

אלה טעמי:

(א) סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) תשנ"ו1996- קובע כי רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב אישום לצוות על מעצרו של נאשם אם הופר תנאי מתנאי הערובה או שנתקיימה עילה לביטול השחרור בערובה.

אמת הדבר, כי לא כל הפרת ערובה מחייבת באורח אוטומטי את ביטול השחרור בערובה, והענין מסור, אכן, לשיקול דעת בית המשפט בהתאם למכלול "נסיבות העבירה, נסיבות העבריין וטיבה של ההפרה" (בש"פ 2931/96 קאסם נ' מדינת ישראל; בש"פ 1280/98 ויניצקי נ' מדינת ישראל

(תק' על' 98(1) תשנ"ח-תשנ"ט 1998, 604). במסגרת שיקול הדעת השיפוטי יש, איפוא, לבדוק את אופייה של עילת המעצר כנגד הנאשם ורמת מסוכנותו לציבור, וכן את אופי ההפרה של תנאי השחרור וכל אלה במטרה לבחון האם חרף ההפרה עדיין נשמרת מידת אימון כזו בנאשם המצדיקה כי תינתן לו הזדמנות נוספת בדרך של שחרורו בתנאים, כאשר שחרור כזה אמור בכל מקרה להבטיח את תכלית המעצר להבטחת האינטרס הציבורי שהוא נועד להשיג. ככל שהחשש מפני שחרורו של הנאשם קל יותר, וככל שהפרת תנאי הערובה על ידו היא נקודתית ומתונה יותר, כך יקל ליתן הזדמנות נוספת לשחרור בחלופת מעצר ולהיפך: ככל שמסוכנות הנאשם גוברת והפרת תנאי הערובה נושאת אופי מתמשך וניכר ממנה קו של זלזול והתעלמות מצווי בית המשפט כך יצומצם מירווח שיקול הדעת השיפוטי ומידת הנכונות לשחרר נאשם פעם נוספת בכפיפות לתנאים מגבילים מחשש שיחזור ויפירם ויסכן בכך את שלום הציבור.

(ב) בענייננו, נתגבשה עילת מעצר כנגד העורר בגין מסוכנותו לציבור. מסוכנות זו משתקפת, קודם לכל, מאופי העבירות בהן הוא מואשם. המדובר בעבירות פריצה לרכב, גניבת רכוש בעל ערך משמעותי, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עבירות אלה מטיבן עלולות להישנות ואמנם, לעורר ישנו רישום פלילי בגין עבירות רכוש מ1997- בהעדר הרשעה בהיותו קטין, וכן הוגש נגדו כתב אישום נוסף שטרם התברר בעבירות רכוש רציניות שביצע, לכאורה, בנובמבר 1999 וינואר 2000. חרף מסוכנות זו, ראה בית משפט השלום ליתן הזדמנות לעורר בדרך של שחרורו בחלופת מעצר וזאת גם למרות העובדה כי הסתמן כבר אז קושי במציאת חלופת מעצר נאותה כאשר העורר לא הראה נכונות בלתי מסוייגת להתאים את עצמו לחלופה שהוצעה בבית דודתו ורק בלית ברירה הסכים "לרוע הגזירה".

אלא שזמן לא רב לאחר השחרור הופרו תנאי הערובה באורח מהותי ומתמשך. העורר עזב את בית דודתו, ועבר להתגורר בבית הוריו וזאת למשך 16 ימים עד שנתפס. כמו כן נפגש עם חבריו בנתניה ונסע עימם לטול-כרם במכוניתו.

אין מדובר כאן בהפרה נקודתית של תנאי הערובה שניתן לייחס לה אופי טכני או מקרי. מדובר בבירור בגילויים של זלזול והתעלמות מתמשכים מצד העורר כשבצידם חוסר מודעות בסיסית לחובתו לקיים את צווי בית המשפט ולמשמעות הנובעת מהפרתם.

לכל אלה יש להוסיף: שירות המבחן ליווה את העורר בתקופת שחרורו בערובה עד שאבד הקשר עמו. תוצאות ליווי זה לא היו חיוביות. בתסקיר שירות המבחן מפברואר 2000 לא ניתנה המלצה לחלופת מעצר והובע חשש מחלופה בבית הדודה בה לא חפץ העורר. בתסקיר משלים מ9.4.00- הודיע השירות על עזיבת העורר את הבית שנקבע עבורו כחלופת מעצר ועל התנגדותו לתהליך טיפולי כלשהו, ומתסקיר משלים מ21.5.2000- שנערך כאשר הוא היה כבר במעצר עולה כי הוא שלל חלופת מעצר בבית דודתו ולא הציע כל חלופת מעצר אחרת פרט לבית הוריו. אופציה זו לא נמצאה מתאימה על ידי שירותי המבחן ונדחתה גם על ידי הערכאות הקודמות שדנו בענין משנמצא כי מסגרת זו אינה יכולה להקנות את הסמכותיות והפיקוח הנדרשים על מנת להבטיח את כיבודם של תנאי השחרור על ידי העורר.

עמדת שירות המבחן בעת הדיון כאן לא נשתנתה, ולא הובאה על ידיו המלצה כלשהי ברוח אחרת.

(ג) בנסיבות אלה אין מנוס מביטולה של חלופת המעצר ומהשארת העורר במעצר עד תום ההליכים כפי שקבעו הערכאות הקודמות.

מסוכנותו של העורר לבטחון הציבור ניכרת על פניה; הזדמנות שניתנה לו - חרף מסוכנותו - להשתחרר בחלופת מעצר לא מוצתה, והוא הפר את תנאי השחרור הפרה מתמשכת ורציפה שאין לה הסבר אחר מלבד חוסר מודעות וחוסר הבנה למשמעות החובה לכבד את החוק וצווי בית המשפט וחוסר יכולת לקבל על עצמו מסגרת כלשהי של חובות התנהגות. מצב דברים זה והתייחסות כזו עלולים להביא גם להבא להפרת תנאי חלופת המעצר על ידי העורר תוך מימוש מסוכנותו לציבור, ואין להוציא מכלל אפשרות גם קיום סכנה להימלטותו מן הדין. חלופת מעצר הולמת לא נמצאה, וזו הרצויה לו בבית הוריו אינה מתאימה.

בנסיבות אלה, משמידת האימון בעורר נפגעה באורח מהותי, נכון עשו הערכאות דלמטה כשהחליטו על ביטול חלופת מעצרו של העורר והורו על מעצרו עד תום ההליכים.

על יסוד כל אלה, הערר נדחה.