פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנ"פ
3285/98
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
העותר
:
חג'אזי
יאסר
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
עתירה לדיון נוסף בפסק
דינו של בית המשפט
העליון
בע"פ 6236/97 מיום 12.5.98, שניתן
על
ידי כבוד השופטים: מ' חשין, י' קדמי,
י'
אנגלרד
בשם
העותר: עו"ד ח' ג'רבוני
בשם
המשיבה: עו"ד א' פלמור הרץ
החלטה
1.העותר נהג במשאית בשטח מאוכלס. הוא נהג במהירות של שלושים וחמישה עד ארבעים קילומטר לשעה. המנוחה חצתה את הכביש במעבר חציה (משמאל לימין ביחס לכיוון הנסיעה). היום היה בהיר. שדה הראיה היה פתוח. אילו נתן העותר דעתו למתרחש הוא היה מבחין במנוחה ברדתה לכביש (בהיותו במרחק של 39 מטר ממעבר החציה). עמד לרשותו מספיק זמן כדי לבלום המשאית. אך העותר לא נתן דעתו לנעשה במעבר החציה. המשאית פגעה במנוחה בפינה הימנית-קדמית שלה. כתוצאה מהפגיעה קיפחה המנוחה את חייה.
2.העותר הועמד לדין פלילי בעבירת הריגה (עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז1977-). בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר. נקבע כי העותר נהג בקלות ראש וברשלנות גבוהה. ערעורו לבית המשפט העליון נדחה (ע"פ 6236/97). נקבע כי "נהג שאיננו ממקד את תשומת ליבו למתרחש בכביש שלפניו ומרשה לעצמו להתקדם בכביש - המצוי במקום ישוב מאוכלס - כשתשומת ליבו נתונה כולה למתרחש במקום 'אחר', נוהג ב'פזיזות' כמשמעותה בסעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, לאמור: בשוויון נפש לאפשרות שיפגע באדם שביקש לחצות את הכביש במעבר החציה שסומן לצורך זה".
3.בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. נטען כי פסק הדין חורג מן ההלכה, לפיה אין פזיזות בלא מודעות לקיום סיכון. לא די, לעניין הפזיזות, באי ראיית המנוחה במעבר החציה. יש בכך כדי להצביע על רשלנות, ולא מעבר לכך. בתשובתה, מתנגדת המדינה לעתירה שבפנינו. נטען כי בהתנהגות העותר יש התרשלות רבתי. רשלנות זו יוצרת חזקה - שלא נסתרה בפרשה שלפנינו - למצב נפשי של פזיזות.
4.דין העתירה להידחות. פסק דינו של בית המשפט העליון לא קבע הלכה חדשה, לא לעניין עבירת ההריגה, לא לעניין היסוד הנפשי של פזיזות, ולא לעניין דרכי הוכחתו. אין מחלוקת כי העותר התרשל. בכך התקיים היסוד העובדתי של העבירה (ראה ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(3) 635). לדעתי, כדין נקבע כי התרשלותו זו בנסיבות העניין שלפנינו אינה "רגילה" אלא "רבתי" (ראה ע"פ 5910/94 ברקוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(5) 353, 357). אופי "רבתי" זה נובע מכך שהמנוחה נפגעה במעבר חציה, מבלי שהעותר היה ער לנעשה סביבו, תוך שלא הבחין בה כלל, חרף הראות הטובה, שאיפשרה לו - לוּ פעל בסבירות - לראותה בזמן, לבלום ולמנוע התוצאה הקטלנית. אופי זה של היסוד העובדתי מעלה הנחה משפטית - הנחה הניתנת לסתירה - כי התקיים בעותר היסוד הנפשי הנדרש. יסוד זה עניינו מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה של מות המנוחה וקלות דעת לעניין התוצאה הקטלנית המתבטאת בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה, גם אם הדבר מתלווה באי-רצון בהשגת התוצאה הקטלנית ותקווה למנעה (ראה סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין).
העתירה נדחית. ממילא בטל גם צו עיכוב הביצוע שניתן במסגרתה. העותר יתייצב בבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום ב', 23.11.98, עד השעה 12:00, לריצוי עונש מאסרו.
ניתנה היום, ז' בחשון התשנ"ט
(27.10.98).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98032850.
A08
/דז/