דנ"פ 3929/14 פרידה ישראלוביץ נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עו"ד

1.

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה ב-בר"ש 1136/14 ישראלוביץ נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (20.5.2014) (מפי השופט א' רובינשטיין , בהסכמת השופטים י' דנציגר ו א' שהם ).

רקע

2.

המבקשת נדונה והורשעה בבית הדין המשמעתי המחוזי בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, שביסודה איומים והתבטאויות בוטות חוזרות ונשנות כנגד המתלוננת, בעקבות טענה בדבר יחסים רומנטיים עם בעלה של המבקשת. בית הדין המשמעתי המחוזי השית על המבקשת עונש השעיה בפועל בן 12 חודשים; השעיה על תנאי; פיצוי והוצאות.

3.

בית הדין המשמעתי הארצי זיכה את המבקשת ברוב דעות מהאישומים שיוחסו לה. דעת המיעוט בבית הדין המשמעתי הארצי סברה כי יש להותיר את ההרשעה על כנה וכן כי מן הראוי להגדיל את העונש שהושת על המבקשת ל-30 חודשי השעיה בפועל. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב – המשיבה בהליך שלפניי – ערערה על הזיכוי לבית המשפט המחוזי.

4.

בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר

א' כהן ) קיבל את ערעור הלשכה על הזיכוי, והשית על המבקשת את העונש שהציעה דעת המיעוט בבית הדין המשמעתי הארצי – קרי – 30 חודשי השעיה בפועל. המבקשת לא השלימה עם פסק הדין וביקשה רשות לערער לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5.

בקשת רשות הערעור הופנתה במקור הן כנגד ההרשעה, הן כנגד העונש. במסגרת ההליכים בתיק התבקשו הצדדים להביע עמדתם בשאלה אם נכונים הם

להפחתה מסוימת בעונש ההשעיה בפועל בהסכמה או לאחר טיעונים קצרים, כששאר חלקי גזר הדין – השעיה על תנאי, פיצוי והוצאות יישארו בעינם (השופט א' רובינשטיין , החלטה מיום 3.4.2014). הצדדים הודיעו על הסכמתם להפחתה מסוימת בעונש ההשעיה בפועל, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט, לאחר שישמיעו טענותיהם בנושא (פסקה ו' לפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף; שורות 5-4 לפרוטוקול הדיון מיום 4.5.2014; הודעה לבית המשפט מטעם המשיבה בתיק מושא הבקשה לדיון נוסף מיום 23.4.2014; הודעה מטעם המבקשת בתיק מושא הבקשה לדיון נוסף מיום 24.4.2014; פסקות 11, 35 לבקשה לדיון נוסף). הוסכם אפוא כי ההרשעה תישאר בעינה, והדיון יתמקד בנושא משך עונש ההשעיה בפועל.

6.

בפתח פסק הדין, ציין בית המשפט כי ברוח הפסיקה עד כה, אין לשלול העמדה לדין משמעתי של עורך דין על התנהגות שאינה הולמת גם שלא במסגרת העיסוק המקצועי כעורך דין. בפסיקה שעליה נסמך בית המשפט נקבע, בין היתר, כי גם התבטאויות של עורכי דין שלא בזיקה למקצוע עשויות לעלות כדי עבירת משמעת, הכול בהתאם לנסיבות העניין (על"ע 1734/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שפטל (1.1.2002) (להלן: עניין שפטל ); בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' שרגא (15.8.2012) (להלן: עניין שרגא )). בית המשפט הוסיף וציין כי בענייננו "אין עסקינן כאן בחופש הביטוי [של המבקשת – מ"נ] והדבר גם לא נטען, אלא במעשים שיש להם היבט פלילי, גם אם מטעמים כאלה ואחרים לא היתה העמדה לדין" (פסקה י'). על רקע האמור לעיל, הדגיש בית המשפט כי הוא נדרש לעניינה של המבקשת בגלגול רביעי בנוגע לעונש בלבד, בהסכמת הצדדים. בית המשפט קבע כי לנוכח נסיבותיה האישיות של המבקשת, ובהתחשב בשינוי החד בענישה (מ-12 ל-30 חודשי השעיה בפועל), יש לדון בבקשה כבערעור ולקבלו במובן זה שעונש ההשעיה בפועל שהושת על המבקשת יופחת ל-20 חודשי השעיה בפועל.

הבקשה לדיון נוסף

7.

לטענת המבקשת נפסקה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף הלכה חדשה וקשה, העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. לטענתה, מפסק הדין מושא הבקשה עולה כי מעתה, באופן גורף , כל התנהגות או התבטאות בלתי הולמת של עורך דין תיחשב כעבירה משמעתית, גם אם היא נעדרת כל זיקה למקצוע עריכת הדין. זאת, כך טענה המבקשת, בניגוד להלכה העולה מפסקי הדין בעניין שפטל ובעניין

שרגא , המחייבת בחינה פרטנית של כל עניין לפי נסיבותיו. עוד נטען, כי יישום נכון של ההלכה הפסוקה מוביל לזיכוייה של המבקשת מעבירות המשמעת שבהן הורשעה, וכי גם מטעם זה יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

הכרעה

8.

דין הבקשה להידחות אף מבלי שהתבקשה תשובה.

9.

בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף לא נקבעה כל הלכה חדשה, וקל וחומר שלא מדובר בהלכה הסותרת הלכות קודמות או כזו שהיא חשובה או קשה. כמפורט לעיל, הדיון בבקשת רשות הערעור תוּחָם – בהסכמת הצדדים – לעונש שהושת על המבקשת. בית המשפט הכריע במחלוקת בדבר העונש על יסוד נתוניה הפרטניים של המבקשת ועל יסוד כלל נסיבות העניין. הדברים שנאמרו ביחס להרשעה היו בבחינת למעלה מן הצורך, וממילא לא נועדו לקביעת הלכה חדשה בסוגיה שבנדון. בין כך ובין כך, דבריו של בית המשפט בנוגע להרשעה היוו יישום של ההלכה הקיימת על נסיבות המקרה, וככלל אין הדבר מצדיק קיומו של דיון נוסף. בית המשפט ציין כי אף על פי שהרשעת המבקשת נסמכה על התבטאויות הנעדרות זיקה למקצוע עריכת הדין, הרי שלנוכח חומרת מעשיה של המבקשת לא הייתה מניעה להרשיעה בגינן. מסקנה זו נסמכה, כאמור, על ההלכה הפסוקה בעניין. בהקשר זה אף אבחן בית המשפט בין נסיבות הרשעתה של המבקשת שעניינן התבטאויות בעלות היבט פלילי, לבין האמירות מושא פסקי הדין בעניין שפטל ובעניין שרגא שחומרתן הייתה פחותה. בית המשפט לא קבע אפוא כי כל התנהגות בלתי הולמת של עורך דין תיחשב עבירת משמעת, אלא כי בנסיבות העניין עולים מעשיה של המבקשת כדי עבירה כזו. סיכומם של דברים, אין

הצדקה לקיומו של דיון נוסף.