דנ"פ 4041/00 ויקטור כדורי נ. עצמון מרצפות שיש בע"מ

1.לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה.

2.להלן העובדות הצריכות לעניין: המשיבה שכרה מהמבקש מבנה לשלוש שנים. בחוזה השכירות הותר למשיבה לבצע שיפוצים במושכר, והיא החלה לעשות כן. במהלך ביצוע השיפוצים חזרה בה המשיבה מן העסקה וביקשה להשתחרר מחוזה השכירות. המבקש סירב לבקשת המשיבה כי ימצא לעצמו שוכר חלופי אך הסכים כי היא תמצא שוכר כאמור בעצמה. משמצאה המשיבה שוכרים פוטנציאליים הודיע המבקש למשיבה כי יסכים לחילופי השוכרים רק אם המשיבה תשיב את מצב המושכר לקדמתו או תשלם לו פיצוי בסך 176,000.- ש"ח, וכן תשלם לו דמי שכירות לשלושה חודשים נוספים ותממן את שכר טרחת עו"הד והמתווך בגין העסקה החדשה. נוכח דרישות אלה לא נכנסה המשיבה למשא ומתן עם אותם שוכרים פוטנציאליים.

בתחילת יולי 95' גילתה חברה אחת (להלן - החברה) התעניינות במושכר והציעה בכתב להשלים את מלאכת השיפוץ שהחלה בה המשיבה בהשקעה מוערכת של 45,000 דולר ולקבל על עצמה את כל חיובי המשיבה כלפי המבקש. המשיבה אף היתה נכונה לערוב כלפי המבקש לכל התחייבויות החברה ולהותיר בידיו את הערבות הבנקאית שנתנה לו בזמנו, ואף על פי כן סירב המבקש להצעה ועמד על התנאים שהוזכרו לעיל. המשיבה הציעה למבקש כי ימונה בורר-אדריכל שיקבע את עלות תיקון הנזקים שהיא גרמה למושכר. המבקש חתם תחילה על הסכמתו לכך אך לאחר מכן חזר בו מהסכמתו זו בטענה שלא הבין כי מדובר בבוררות מחייבת. או-אז פנתה המשיבה לבית המשפט וביקשה כי יתיר לה להעביר את זכויותיה במושכר לחברה בהתאם לאמור בהוראת סעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א1971- (להלן - סעיף 22). לחלופין ביקשה המשיבה כי ינתן לה סעד הצהרתי לפיו אין היא חייבת בתשלומים מכוח חוזה השכירות החל מיום 1/7/95 הוא המועד שבו הסכימה החברה ליטול עליה את חיוביה של המשיבה. בעת כתיבת פסק הדין בבית משפט השלום כבר הפכה עתירתה המקורית של המשיבה לבלתי רלבנטית הואיל ובינתיים הסתיימה תקופת השכירות. לפיכך נותרה לדיון עתירתה ההצהרתית החלופית בעניין תשלומי השכירות.

3.בית משפט השלום קבע כי המבקש עשה שימוש שלא בתום לב בזכותו החוזית לסרב להעברת הזכויות במושכר לחברה, וזאת נוכח ההתחייבויות שהיו המשיבה והחברה מוכנות ליטול על עצמן לשם כך; יחד עם זאת דחה בית המשפט את עתירתה החלופית של המשיבה שכן קבע כי המשיבה לא ביטלה כדין את חוזה השכירות. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וקבע כי היא זכאית לסעד לו עתרה עקב התנהגותו חסרת תום הלב של המבקש, והוא - על יסוד הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973- (להלן - סעיף 39), שבאה להוסיף על האמור בהוראת סעיף 22; לפיכך - כך נקבע - היא זכאית להשבת התשלומים אותם שילמה לפי חוזה השכירות בגין המושכר בו לא עשתה כל שימוש, וזאת החל מהמועד בו הגישה את התביעה. בית המשפט הוסיף כי תביעת המבקש נגד המשיבה בענין השבת המושכר למצבו הקודם דינה להתברר בהליך נפרד, אשר במסגרתו יתברר גם תוקפו של כתב הבוררות שנערך ביניהם.

4.המבקש טוען כי בית המשפט קמא החמיר עימו יתר על המידה תוך שהקל עם המשיבה, אשר הפרה את החוזה והפרה בעצמה - כך לדעתו - את חובת תום הלב. לטענתו עמד על זכויותיו החוזיות באופן סביר ובתום לב. עוד הוא טוען כי במועד בו הגישה המשיבה את תביעתה לבית המשפט לא היתה הצעתה של החברה רלבנטית עוד. נוסף לכך טוען המבקש כי לא היה מקום לפסוק למשיבה סעד מכוח הוראת סעיף 39, תוך התעלמות מכך שהמשיבה לא ביטלה את החוזה, שכן הדין החל בענייננו הוא סעיף 22, המהווה הוראה ספציפית בקשר לחוזה שכירות. לבסוף טוען המבקש כי לא היה מקום לפסוק למשיבה סעד אותו לא ביקשה, והוא השבת התשלומים ששילמה - אם שילמה - בגין התקופה שמן הגשת התביעה ועד לתום תקופת השכירות.

5.דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש לגוף העניין אינן מעלות כל שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין המצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי, ואין בה אלא ישומו של הדין הקיים. אשר לטענה הדיונית בעניין הסעד: כבר נפסק כי הכלל לפיו אין ליתן לתובע סעד אותו לא ביקש איננו כלל מוחלט: ע"א 595/87 (לא פורסם). על כל פנים אין טענה זו, מצדיקה מתן רשות לערער בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.