דנ"פ 4052/01 מרטין פטר נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון, בגדרו תשוב ותידון צדקת הרשעתו של העותר בשלב הערעור בעבירה ממנה זוכה בערכאה הראשונה, חרף העובדה שלא הוגש ערעור מטעם המדינה על הזיכוי. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.העותר (מרטין) הואשם בפני בית המשפט המחוזי בשורה של מעשים פליליים. בין היתר הואשם העותר בכך שרתם שניים, הורוביץ ואפריים, לבצע מעשה רצח ושוד, תוך התחייבות לשלם להורוביץ 5,000 ש"ח תמורת ביצוע המעשים. על-פי הנטען בכתב האישום, מסר העותר לשניים אקדח והדריך את אפריים כיצד לתפעל אותו, הוביל את השניים לביתו של הקרבן המיועד והצביע בפניהם על הבית. המעשים לא באו לכלל ביצוע, שכן השניים עוררו את חשדם של אנשים אשר הזעיקו את המשטרה. בשל מעשים אלו הואשם העותר, בין היתר, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח ושידול לרצח.

בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושידול לרצח. הכרעה זו ביסס בית המשפט על הודעתו של הורוביץ במשטרה, אשר נמצא לה חיזוק בשיחות שקיים העותר עם מדובב שהוכנס לתאו; על העובדה שבכיסו של הורוביץ נתפס אקדח טעון ודרוך; ועל שיחות טלפון שקיימו הורוביץ ואפריים עם העותר בליל האירוע. עם זאת זיכה בית המשפט המחוזי את העותר מעבירה של ניסיון לרצח, באשר לא שוכנע כי התקיימה באפריים כוונה ממשית להרוג. לעניין זה קבע בית המשפט כי "לא קיימת תשתית ראייתית נפרדת להרשעתו של מרטין בעבירה זו, בעוד שאפריים זוכה מעבירה זו". בית המשפט נמנע מלדון באפשרות הרשעתו של העותר בעבירה של ניסיון לרצח לנוכח הרשעתו של הורוביץ בעבירה זו, משום שלא הייתה בפניו עתירה לכך מצד התביעה.

3.העותר ערער על הרשעתו בעבירה של שידול לרצח. בערעורו טען, בין היתר, כי בית המשפט לא היה רשאי לבסס את הכרעתו על הודעותיו של הורוביץ, מהן לא ניתן להסיק כי הייתה כוונה לבצע רצח. בערעורו חזר העותר על גירסתו כי מטרת הקשר לא הייתה ביצוע רצח אלא ביצוע שוד בלבד. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי לא היה פגם בביסוס הרשעת העותר על הודעתו של הורוביץ בחקירה ועל הראיות בהן נמצאו חיזוק להודעה זו. עם זאת קבע בית המשפט, כי המעשים שהוכחו נגד העותר אינם באים בגדרו של משדל, המביא אחר "לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ", כי אם בגדרו של מבצע בצוותא, הנמנה עם "המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה", כמוגדר בסעיף 29(ב) לחוק העונשין: כדברי השופט לוי בפסק הדין:

חלקו של מרטין בפרשיות השונות בהן עוסק ערעור זה לא הצטמצם לפעולת 'שידול'...

הוא גייס את המבצעים, הוביל את התכנון, נטל חלק פעיל בגיוס האמצעים לביצוען של העבירות... וכן אביזרים שנועדו להסתיר את זהותם של המבצעים...

יותר מכך, מרטין הוביל את חבריו ליעדם... וגם בכך לא הסתיים חלקו, הואיל וגם אם התרחק מהזירה, היה זה רק על מנת ששותפיו יחברו אליו לאחר שיבצעו את משימתם...

העולה מכל האמור הוא, שתפקידו של מרטין רחוק מלהיות זה של 'משדל', וההגדרה הראויה לו היא 'ראש וראשון של המבצעים בצוותא'. אכן, הוא לא היה אמור ליטול חלק פעיל בביצועם של מעשי השוד והרצח שיוחסו לו, אך את אלה היו אמורים לבצע חבריו שהיו בבחינת ידו הארוכה, וזו אינה תופעה חריגה בדרך פעולתה של חבורה עבריינית.

בית המשפט לא קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי, כי לא ניתן להרשיע את העותר בעבירת ניסיון לרצח, לאור זיכויו של אפריים מעבירה זו. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי גם אם התעורר ספק באשר לכוונתו של אפריים לבצע רצח, הרי שלא ניתן לומר כי קיים ספק דומה ביחס העותר, שנמצא אשם בשידול לרצח. על יסוד נימוקים אלה פסק בית המשפט לזכות את העותר מעבירת שידול לרצח והרשיעו, חלף זאת, בעבירה של ניסיון לרצח. בית המשפט ציין, כי סמכות בית המשפט לערעורים להרשיע נאשם בעבירה אחרת מזו שהורשע בה בערכאה הראשונה נלמדת מבשילוב הוראותיהם של סעיפים 212, 213 ו216- לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. קביעה זו תמך בית המשפט באסמכתאות מהפסיקה. בית המשפט העליון נמנע מלהתערב בעונשו של העותר.

4.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. טענתו העיקרית היא, כי בפסק-דינו של בית המשפט העליון נפסקה הלכה חדשה, לפיה רשאי בית המשפט לערעורים להרשיע נאשם בסעיף אישום ממנו זוכה בערכאה הראשונה, גם כאשר לא הוגש ערעור מטעם המדינה. בא-כוח העותר מסכים אמנם, כי מסעיפי החוק הנזכרים בפסק-דינו של בית המשפט העליון עולה כי לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם בעבירה אחרת מזו שהורשע בה בערכאה הראשונה; אלא שהוא חולק על הקביעה כי סמכות זו נתונה לבית המשפט גם בהיעדר ערעור מצד המדינה. לטענת העותר, קביעה שכזו איננה עולה בקנה אחד עם הכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אין דנים פעמיים בשל מעשה אחד, ואף לא עם עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.

5.דין העתירה להידחות.

ההלכה אשר יצאה מתחת ידי בית המשפט איננה הלכה חדשה כלל ועיקר. בפסק-דינו הסתמך בית המשפט על ע"פ 54/79 בורוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1) 197. המערער בפרשה האמורה הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירות של סחר בסם מסוכן וזיוף, וזוכה מעבירה של קבלת דבר במרמה. הוא ערער על הרשעתו בשתי העבירות הראשונות. המדינה לא ערערה על זיכויו מן העבירה השלישית, ואולם בערעור טענה באת-כוח המדינה, כי המעשים שיוחסו למערער בכתב האישום, ושעל-יסודם הורשע בעבירת זיוף, היוו תשתית להרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה. סניגורו של המערער טען, כי משלא ערערה על הכרעת הדין מנועה התביעה מלהעלות טענה זו. בדחותו את עמדת הסניגור אמר השופט שמגר:

סמכותו של בית-משפט לערעורים אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו, כפי שהיה בבית-המשפט של מטה. הווה אומר, אם בבית-משפט קמא נבחנה השאלה, אם יש במעשיו של המערער כפי שהוכחו משום עבירה מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, הרי עומדת שאלה זו גם לפני בית-המשפט שלערעור, לא רק כאשר יש ערעור מטעם התביעה הכללית אלא כל אימת שהתיק בא לפני בית-משפט שלערעור בשל ערעור על ההרשעה ( שם , בעמ' 206).

וכך מסכם המלומד י' קדמי את ההלכה בסוגיה האמורה:

מן הפסיקה נראה, כי כאשר נאשם זוכה ממספר אישומים והורשע באישומים אחרים והוא מערער על הרשעתו, הרי על אף שאין ערעור מטעם התביעה כנגד הזיכוי - רשאית ערכאת הערעור לבחון מחדש את הכרעת הדין כולה ; ואם תמצא לנכון תוכל ערכאת הערעור להרשיע בעבירות שמהן זוכה הנאשם בערכאה הראשונה, ללא ערעור כנגד על הזיכוי (י' קדמי על סדר הדין בפלילים (1998) 1172).

סמכות זו יפעיל בית המשפט רק כאשר מדובר באותה פרשה עובדתית אשר בה עוסק הערעור, וכאשר למערער ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפני האישום המופנה כלפיו. הזדמנות זו אכן ניתנה לעותר בענייננו, באשר דחיית הטענות שהעלה העותר בערעורו, הביאה את בית המשפט העליון לכלל מסקנה שיש להרשיעו בעבירת ניסיון לרצח. לא למותר לציין, כי סמכות זו של בית המשפט מתאזנת במגבלה הקבועה בסעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי, לפיה לא יגדיל בית המשפט את העונש שהוטל על הנאשם, אלא אם הגישה המדינה ערעור על קולת העונש.

6.הנה כי כן, ההלכה הקובעת כי בית המשפט שלערעור מוסמך להרשיע נאשם בעבירה שלא הורשע בה בערכאה הראשונה, וזאת אף אם לא הוגש ערעור מטעם המדינה, איננה הלכה חדשה כלל ועיקר. ממילא אין יסוד לקבל כי בפסק-דינו של בית המשפט נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת, או שיש בה משום חשיבות, קשיות או חידוש, העשויים להצדיק קיום דיון נוסף בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-.

7.העתירה נדחית.