דנ"פ 4159/98 עבד אעמס נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי הרשיע את העותרים בקשירת קשר לביצוע פשע, בשתי עבירות של גניבת רכב, בעבירות רבות של סחר ברכב ובחלקי רכב גנובים, וכן בעבירה של פירוק כלי רכב גנובים. בית המשפט גזר על כל אחד מהעותרים מאסר בפועל למשך ארבעים ושניים חודשים מיום מעצרם, וכן שלושים חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורם מהמאסר. בית המשפט העליון קיבל את ערעורם באופן חלקי, וזיכה את העותרים מביצוע שתי עבירות של גניבת רכבים (תוך המרת סעיף ההרשעה לקבלת כלי רכב גנובים), וכן מ"פרשת המשאית" (המהווה אחת מתוך העבירות הרבות של מסחר בכלי רכב גנובים), אך הותיר את העונש שנגזר על העותרים על כנו. כן דחה בית המשפט את ערעורה של המדינה על קולת העונש.

2.לפני עתירה לדיון נוסף שהוגבלה לשלוש טענות: שתיים מהן עניינן קלטות ששימשו סיוע לעדותו של עד המדינה עיסא מנסור. לטענת בא-כוח העותרים התנגדה הסנגוריה להגשתן מן הטעם שכלל הראיה הטובה ביותר מחייב הגשת קלטות מקור בעוד שהקלטות שהוגשו הן קלטות העתק. לטענתו, לא טענה המדינה בשום שלב כי אין ביכולתה להגיש את קלטות המקור. טענה נוספת לעניין הקלטות, כללית יותר, היא הטענה שלא נתמלאו התנאים שנקבעו בפסיקה להגשת סליל הקלטה. עוד טען הסניגור כי לא הובאו כל ראיות לגבי האישומים 2(ג) ו5- לכתב האישום (שעניינם רכב "רנו" וחלקי רכב גנובים), ולפיכך היה מקום לזכות את העותרים מביצוע האישומים הנ"ל.

3.אשר לשתי הטענות הראשונות, לא קבע בית המשפט העליון בפסק דינו כל הלכה בנושא קבילותן של קלטות; לפיכך לא נתקיים במקרה שלפנינו תנאי מוקדם לקיומו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ואילו הטענה השלישית הינה טענה עובדתית שגם עליה אין לבסס עתירה לדיון נוסף.

הבקשה נדחית.