דנ"פ 5377/08 רוני אהרנוביץ נ. מדינת ישראל

1.

פרשה זו נדונה עד כה בפני שלוש ערכאות, ועניינה בשאלה אם אדם – במקרה זה העותר – שחנה את רכבו בתחום תחנת אוטובוסים, עבר על האיסור הקבוע בסעיף 6(ד)(12) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983 (להלן: חוק העזר ); או שמא לא עבר על האיסור כיוון שחנה בתחנה לאחר סיום שעות הפעילות של קו האוטובוס (הרכב חנה בתחנה בשעה 23:47 ובשלט שנתלה בתחנה נמסר כי "שעת סיום השירות היא 23:10").

2.

העותר הורשע בעבירה שיוחסה לו בבית-המשפט לעניינים מקומיים וחויב לשלם קנס בשיעור של 250 ש"ח. הוא ערער לבית-המשפט המחוזי והנה – ערעורו התקבל. המדינה מצידה הגישה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, הרשות ניתנה והערעור נדון בפני השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וע' פוגלמן. הערעור התקבל על-דעת השופטים כולם. את פסק-הדין העיקרי כתב השופט פוגלמן, וניתן לסכם את עיקרי נימוקיו כך: ראשית, לשונו של חוק העזר אוסרת חניית רכב בתחום תחנת אוטובוסים, ללא סייג כלשהו. שנית, תכלית החוק "מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו מבלי להותיר שיקול-דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם". בהקשר הנדון – כך הובהר – הותרת שיקול-הדעת בידי המשתמשים בדרך "עלולה להביא לאי-בהירות בדבר תוכנם של הסדרי החנייה, וכפועל יוצא, להביא לפגיעה בבטיחות ובנוחות השימוש בדרך". בית-המשפט הוסיף והבהיר כי במקום שבו ניתן להתיר חנייה בתחנת אוטובוס שלא בשעות הפעילות, יש בידי רשות התמרור המוסמכת להציב תמרור התוחם את שעות החנייה המותרות. בית-המשפט התייחס גם למדיניות האכיפה של העירייה, שלפיה לא ניתנים דוחות בגין החניית רכב בתחנת אוטובוסים, כאשר מ דובר

בשעות הלילה המאוחרות ובסופי שבוע. "מדיניות זו" – כך נכתב – "מביאה לידי איזון את הצרכים והנסיבות" ומאפשרת לרשות לשקול שיקולים הנוגעים לאיכות חייהם של תושבי העיר.

3.

נושא נוסף שהוזכר בפסק-הדין נוגע לאפשרות לבחון את חוקיות הסימון שבוצע בפועל בתחנת האוטובוסים בדרך של תקיפה עקיפה, להבדיל מ"דרך המלך" – כלשונו של השופט לוי – שהיא תקיפה ישירה. הוטעם כי נושא זה מעורר שאלות סבוכות וכי המקרה דנן אינו מתאים לבחינתו, בעיקר משום שלא נשמעו טענות לגביו.

4.

העותר סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בעניינו. בחנתי בעיון את טענותיו ולא ראיתי להורות על דיון נוסף על-פי המבוקש. הליך הדיון הנוסף – כך הובהר פעמים רבות – שמור למקרים בודדים וחריגים שבהם פסק בית-המשפט העליון הלכה הסותרת הלכה קודמת, או הלכה חשובה וקשה שראוי לקיים לגביה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). המקרה שבפנינו אינו בא בגדר המקרים הנדירים הללו. בית-המשפט העליון – ביושבו כאמור כערכאה שלישית הנדרשת לעניין – נימק בהרחבה את מסקנתו בדבר הפרשנות הנכונה של הסעיף בחוק העזר – פרשנות לשונית ופרשנות תכליתית, ופסיקתו אינה מצדיקה התכנסות נוספת של מותב מורחב של בית-משפט זה.

אינני רואה צורך להידרש לכל טיעוניו של העותר, שכאמור אין בהם כדי להצביע על עילה לדיון נוסף. אתייחס רק להשגה אחת החוזרת ונשנית בכתב-טיעוניו; לדברי העותר, קביעתו של בית-המשפט כי אין להותיר בידי המשתמשים בדרך שיקול- דעת לפעול לפי הבנתם "מהווה חידוש רבתי, שהרי כל מלאכת הנהיגה אינה אלא רצף אחד ארוך של הפעלת שיקול-דעת: האם צריך להאט, האם אפשר לעקוף, היכן מותר לחנות...". חוששני שהעותר לא דק פורתא בעניין זה. אכן, מלאכת הנהיגה רצופה בהחלטות של הנהג או הנהגת המצריכות הפעלת שיקול-דעת, אולם הכול – בגדרי החוק. כך, למשל, שיקול-דעתו של הנהג אם לבצע עקיפה אם לאו קיים כאשר קו ההפרדה אינו רציף, ואילו כאשר הקו רציף נשלל שיקול-הדעת ואין לעקוף גם אם לפי התרשמותו של הנהג לא כרוך בכך סיכון תעבורתי. בדומה, אין הנהג רשאי לחלוף על-פני רמזור אדום לאחר שהביט אנא ואנא וראה שהצומת פנוי, ואין הוא רשאי להאיץ מעבר למותר בסברו שהדרך פנויה ולא נשקפת סכנה לאיש. לעיתים הדין עצמו מקנה לנהג שיקול-דעת ואו-אז מן הסתם נדרש הנהג להפעילו בהתאם לסטנדרט הסטטוטורי. אולם במקום שבו הציווי החלטי – אין הנהג רשאי לקרוא בו סייגים-שאינם ולתחום את הציווי – לפי שיקול-דעתו – בזמן ובמקום. תמרורים וסימונים בכביש אינם בגדר המלצה וככלל, יש לקיימם – כלשונם.

5.

אין לומר במקרה זה כי האיסור הקבוע בחוק העזר הותיר שיקול-דעת בידי הנהג לחנות בתחנת אוטובוס לאחר שעות הפעילות. אפשר שמצוקת החנייה בעיר תל-אביב ובמקומות אחרים מצדיקה בחינה של האפשרות לתחום את האיסור בזמן (ולו בתחנות מסוימות). בית-המשפט העליון עמד על כך בפסק-דינו. אולם מכל מקום ברי כי אין זו מלאכתו של האזרח לקבוע הקלות עבור עצמו, הגם שפתוחות בפניו כמובן הדרכים המוכרות במשטר הדמוקרטי להשפיע על מתווי הדין והמדיניות.

העתירה לדיון נוסף נדחית.