דנ"פ 5753/06סברי ג'רייס נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 2126/05 ג'רייס נ' מדינת ישראל וע"פ 2843/05 מדינת ישראל נ' ג'רייס , שניתן ביום 26.6.06.

העותר, עורך דין במקצועו, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י' אלרון ) בעבירות של סחיטה באיומים, הטרדת עד, הדחה בחקירה, שיבוש מהלכי משפט, הפרת הוראה חוקית, פגיעה בפרטיות ומתן שוחד. ברקע הרשעתו של העותר עמד רצונו שהמתלוננת, אלמנה אם לשלושה ילדים המתגוררת בכפר ערבי בגליל בו חי גם העותר, תפסיק את קשריה עם המתלונן, תושב כפר אחר אשר קיים קשר רומנטי עם המתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת להשיג את רצונו עקב העותר במהלך החודשים ספטמבר 2002 - ינואר 2003 אחרי המתלוננת ואיים עליה בכתב, בעל-פה ובמפגשים פנים אל פנים כי יגרום לפגיעה חברתית בשמה הטוב אם לא תפסיק את קשריה עם גברים אחרים, ובפרט עם המתלונן. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע עוד כי העותר איים על המתלוננת כי ישבור לה את הראש ואת הגוף, וכי אם לא תשכב עמו יפיץ בכל הכפר קלטת שהגיעה לידיו המתעדת את שני המתלוננים במצבים אינטימיים. בנוסף לכך נקבע בפסק הדין שהרשיע את העותר כי הוא הפעיל לחצים ונקט באיומים שונים גם כלפי המתלונן על מנת שיפסיק את קשריו עם המתלוננת. אף לאחר שהעותר נחקר במשטרה ושוחרר בתנאי ערובה תוך התחייבות כי יימנע מכל קשר עם המתלוננת, הוא המשיך לעקוב אחריה ולהטרידה ואף ניסה להניעה לבטל את תלונתה (בין היתר באמצעות פנייה לבאת-כוחה), תוך איומים שאם לא תעשה כן יגרם נזק לשמה הטוב. העותר הורשע גם בכך שלמרות קיומו של צו של בית המשפט שאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת הוא שלח לה פקס ובהמשך יצר עימה קשר טלפוני ודרש שתיפגש עימו, אחרת יפיץ ברבים קלטת וידאו המתעדת סיטואציות אינטימיות בינה לבין המתלונן. אירוע נוסף שבגינו הורשע העותר הייתה הצעת חבילה של שטרות כסף לשוטר שהתלווה אליו לתחנת המשטרה, על מנת שזה יגיד שלא מצא דבר במהלך חיפוש ברכבו של העותר. בגין העבירות בהן הורשע גזר בית המשפט המחוזי על העותר עונש של 6 חודשים מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, וכן הוטל על העותר קנס בגובה 12,000 ש"ח.

העותר והמדינה ערערו לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. העותר ערער על הרשעתו ועל גזר הדין שהוטל עליו, ואילו המדינה הגישה ערעור על קולת העונש. בית המשפט העליון (מפי השופטת ע' ארבל ובהסכמת השופטים א' ריבלין ו א' פרוקצ'יה ) דחה את ערעורו של העותר על הרשעתו. השופטת ארבל קבעה כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למעשי העותר ולאיומים שהפנה כלפי שני המתלוננים. עוד ציינה השופט ארבל כי המתלוננת הייתה קורבן לחולשותיו ולמעשיו של העותר ולרצונו לשלוט בה ולהכתיב את דרכיה וקשריה, וזאת, בין היתר, מתוך רצונו שתקיים איתו יחסים. הסבריו של העותר להתנהגותו כלפי המתלוננת ולאיומים שהשמיע כלפיה נשמעים, כך ציינה השופטת ארבל , מופרכים וחסרי בסיס. כן דחתה השופטת ארבל את טענתו המשפטית של העותר, לפיה צילומי המתלוננים במצבים אינטימיים בחורשה אינם מהווים פגיעה בפרטיות לפי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות ), משום שצולמו ברשות הרבים ולא ב"רשות היחיד" כנדרש בהתאם להוראת סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות. השופטת ארבל ציינה בהקשר זה כי יש לפרש המונח "רשות היחיד" מתוך זיקה לחוק בו הוא מופיע ולמטרתו, שהיא להבטיח כי פרטיותו של אדם לא תופרע וצנעת חייו לא תיפגע. כן התייחסה השופטת ארבל

למעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות וציינה כי יש לפרש את הוראות חוק הגנת הפרטיות כהוראות חוקתיות. עוד קבעה השופטת ארבל כי אין לקבל את טענת העותר לפיה היה לו עניין אישי כשר בשמירת שמו הטוב כטענת הגנה מפני הרשעתו בעבירה של פגיעה בפרטיות. כמו כן, דחתה השופטת ארבל את טענות המערער נגד הרשעתו בעבירות של הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט והפרת הוראת חוקית בגין המכתבים ששלח למתלוננת ולבאת-כוחה, שבהם יעץ להן לחזור בהן מהתלונות, לאחר שחתם על כתב ערובה ועל תנאים המגבילים אותו מיצירת כל קשר או מפגש עם המתלוננת. בנוסף לכך דחתה השופטת ארבל את טענות העותר נגד הרשעתו בעבירת השוחד, וציינה בהקשר זה כי הפסיקה הכירה בכך שהצעת שוחד כמוה כמתן שוחד אף אם לא ניתנה התמורה לשוחד. בעוד שערעורו של העותר על הרשעתו נדחה, החליט בית המשפט העליון לקבל את ערעורה של המדינה על קולת העונש שנגזר על העותר. לפיכך, נידון העותר לעונש של שנתיים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, הוטל עליו לפצות את המתלוננת בסך של 30,000 ש"ח ואת המתלונן בסך של 15,000 ש"ח, וכן נקבע שהקנס בגובה 12,000 ש"ח שהושת עליו בבית המשפט המחוזי יישאר בעינו. מכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

העותר מעלה מספר טענות נגד פסק הדין נשוא העתירה. טענתו העיקרית של העותר הינה כי לא היה מקום לדון אותו לעונש מאסר בפועל, כאשר בפני בית המשפט העליון לא ניצב תסקיר עדכני של שירות המבחן בעניינו אלא רק התסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי. אי הגשתו של תסקיר מבחן עדכני מנוגדת, כך טוען העותר, להוראת סעיף 38 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הקובעת, לטענת העותר, חובה מוחלטת להכנת תסקיר מבחן לפני הטלת עונש מאסר בפועל. העותר מוסיף וטוען בהקשר זה כי עריכת תסקיר עדכני על ידי שרות המבחן לצורך הדיון בערעור הייתה מגלה כי חלו שינויים משמעותיים במצבו האישי של העותר ובמצב משפחתו המצדיקים הקלה בעונשו. טענה נוספת שמעלה העותר מופנית נגד הרשעתו בעבירה לפי חוק הגנת הפרטיות. העותר טוען כי חלה בעניינו הגנת תום לב הקבועה בסעיף 18(2) לחוק הגנת הפרטיות, אותה יש לבחון לפי אמת מידה סובייקטיבית, ושלפי סעיף 20 לחוק הנ"ל קיימת חזקה בדבר תחולתה כאשר מדובר בפגיעה בפרטיות ש"לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות". לטענת העותר פעולותיו נכנסות לגדרה של הגנה זו, משום שנעשו על מנת למנוע פגיעה בפרטיותו ובשמו הטוב מצידה של המתלוננת, שלא חדלה ממעשיה למרות אזהרות ששוגרו אליה. באשר להרשעתו בעבירת השוחד טוען העותר כי אינו חולק על כך שעבירת השוחד מתקיימת גם אם לא ניתנת למציע השוחד תמורה כלשהי בעד הצעתו. אולם, טענתו היא כי הוא לא יכול היה להפיק תועלת כלשהי מהצעת השוחד, שכן התמונות שנמצאו במכוניתו על ידי השוטר, שלו הוצעה כביכול הצעת השוחד, הן העתקים של תמונות שנמצאו כבר קודם לכן במשרדו של העותר ושנמסרו למתלוננים ולבני ביתם זמן רב לפני כן.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. טענתו של העותר באשר לקיום חובה מוחלטת לערוך תסקיר מבחן לפני הטלת עונש מאסר בפועל כלל לא נדונה בפסק הדין נשוא העתירה ודי בכך על מנת לדחותה. מעבר לדרוש יצוין, כי מדובר בטענה שגויה מבחינה משפטית. סעיף 38(א) לחוק העונשין, עליו מבקש העותר להסתמך קובע אמנם כי: "לא יטיל בית המשפט עונש מאסר, שלא על תנאי, אלא לאחר קבלת תסקיר לפי סעיף 37"; אולם סעיף 38(ב) לחוק העונשין, ממנו מתעלם העותר, מסמיך את שר המשפטים לסייג את תחולתה של החובה לערוך תסקיר הקבועה בסעיף 38(א) "לפי סוגי בתי משפט, לפי עבירות, לפי גיל הנאשמים או לפי כל סיווג אחר". שר המשפטים אכן עשה שימוש בסמכותו הנזכרת וקבע באכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), תשכ"ד-1964, שורה של סייגים לחובה לערוך תסקיר לפני הטלת עונש מאסר בפועל. בין היתר נקבע, כי החובה לא תחול על נאשם שביום ביצוע העבירה מלאו לו 21 שנה. לפיכך, ברי כי בית משפט זה היה מוסמך להטיל על העותר עונש מאסר בפועל אף ללא קבלת תסקיר של שירות המבחן בעניינו. יתר טענותיו של העותר, המופנות נגד הרשעתו בעבירה של פגיעה בפרטיות ובעבירת השוחד, הינן טענות ערעוריות מובהקות המופנות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, שבית משפט זה לא מצא מקום להתערב בהן. למותר לציין, כי אין מקום להידרש לטענות מעין אלה בגדרה של עתירה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. משכך מתייתרת, כמובן, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהגיש העותר בד בבד עם עתירתו.