דנ"פ 5762/06 אבי נועם נ. מדינת ישראל

בפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 135/06 מדינת ישראל נ' נועם אבי (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, ע' ארבל וד' חשין). בפסק-הדין התקבל ערעורה של המדינה והוחמר עונשו של העותר.

העותר הורשע, בבית המשפט המחוזי, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. הרשעתו זו באה לאחר שהודה, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן. בתמצית, מדובר באירוע שבו, בעקבות ויכוח על עניין של מה בכך, הכה העותר במתלונן באמצעות מוט ברזל, ומאוחר יותר הגיע חמוש באקדח אל ביתו של המתלונן וירה לעברו שתי יריות, שאחת מהן פגעה באמת ידו. בית המשפט המחוזי גזר על העותר עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וכן מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי למתלונן. המדינה ערערה על קולת העונש. בית המשפט העליון בחן את מכלול טענות הצדדים, ובכלל זה, את טענת העותר בדבר הצורך ליתן משקל להליך ה"גישור בפלילים" שהתקיים בינו לבין המתלונן (הליך שהמדינה לא היתה צד לו אך היתה מודעת לקיומם של מפגשים). וכך כתב בית המשפט העליון בפסק-דינו:

מעשיו של המערער נמצאים ברף הגבוה של החומרה של עבירות האלימות, כאשר מדובר באירועים עוקבים ובשימוש בנשק חם בשל מריבה על עניין של לא כלום. אין להסכין עם נורמות שיח בין צעירים ובכלל בציבור, בהן אי שביעות רצון מתשובה או התנהגות של מאן דהו גוררת תגובה אלימה, לא כל שכן כאשר נעשה שימוש בנשק קר או חם שתוצאתו אינה ניתנת לצפיה מראש ועשויה להסתיים ברע מכל. בית משפט זה חוזר ומדגיש כי חומרת המעשים ראוי לה שתבוא לידי ביטוי בענישה מחמירה ומרתיעה. נסיבות אישיות, ובכלל זה תהליך שיקום, חשוב ככל שיהיה, לא יוכלו למנוע מבית המשפט במקרים הראויים לכך לשלוח את התוקף האלים, הדוקר, היורה, אל מאחורי סורג ובריח.

בית המשפט העליון ראה אפוא להחמיר בעונשו של העותר, וכך כתב: "כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין אנו גוזרים על המשיב עונש מאסר של שנתיים בפועל, בניכוי תקופת מעצרו. שאר חלקי גזר הדין, למעט צו המבחן, יעמדו בעינם".

ביחס לפסק-דין זה, כך טוען העותר, ראוי לקיים דיון נוסף, וזאת, לאור הטענה בדבר נפקות הליך ה"גישור בפלילים" על גזירת העונש. סוגיה זו – לדבריו – לא קיבלה משקל מספיק בפסק-הדין נשוא העתירה. מדובר לדעתו בסוגיה שחשיבות רבה קנויה לה, והיא טרם נדונה בפסק-דין של בית משפט זה. העותר מדגיש גם כי המתלונן עצמו כתב מכתב ובו הביע מחילה לעותר.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק-הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי לא הלכה הבאה בגדר המקרים החריגים שבהם ראוי לקיים דיון נוסף בפני הרכב מורחב של בית משפט זה – הכל כהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984. בית המשפט העליון, בפסק-דינו נשוא העתירה, לא דן בסוגיית נפקותו של הליך ה"גישור בפלילים" על גזירת העונש. נימוקיו של בית המשפט לתוצאה אליה הגיע מצוטטים לעיל – ואין בלתם. כאמור, בית המשפט ציין את טענות העותר בדבר הליך הגישור ובדבר המחילה מצד המתלונן, אולם בנסיבות המקרה ראה ליתן משקל מכריע לחומרת המעשים. אין לנו אלא להצטרף למסקנה זו, ומכל מקום, כאמור, הלכה המצדיקה דיון נוסף לא נקבעה פה, ונזכיר כי "עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן , תק-על 2002(3) 585). הטענה לפיה בית המשפט העליון לא נתן משקל די לטענות שהעלה העותר היא טענה ערעורית שהליך הדיון הנוסף אינו הולם אותה.

העתירה נדחית אפוא, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש שהגיש העותר.