דנ"פ 5801/08 מוחמד חדורה נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' ריבלין, ס' ג'ובראן

ו ח' מלצר ) ברע"פ 6163/08 חדורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.5.2008) (להלן: פסק הדין ), בו התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישו העותרים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב ( השופטים ז' המר, י' שיצר ו י' שבח ) מיום 3.7.2007. בפסק-דינו מיום 22.5.2008 דן בית המשפט בבקשת רשות הערעור כבערעור, והחליט לקבל בחלקו את ערעורו של העותר 1 ולדחות את ערעורו של העותר 2.

1.

העותרים הורשעו, יחד עם אחרים, בבית משפט השלום בראשון לציון בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, התפרצות לרכב, ובעבירות נוספות, במסגרת חברותם בכנופיה אשר עסקה במשך כשנה בגניבת כלי רכב מתל אביב והעברתם לשטחי הרשות הפלסטינית. על העותר 1 גזר בית משפט השלום, בין היתר, עונש של 10 חודשי מאסר בפועל, וכן הופעל נגדו מאסר על-תנאי בן ארבעה חודשים, במצטבר, כך שירצה בסך הכל תקופת מאסר בפועל בת 14 חודשים. על העותר 2 גזר בית משפט השלום, בין היתר, ארבע שנות מאסר בפועל, והפעיל במצטבר תקופת מאסר על-תנאי של שנתיים, כך שירצה בסך הכל תקופת מאסר בפועל של שש שנים.

2.

על הכרעת דינו של בית משפט השלום הגישה המדינה ערעור בגין קולת העונש, ואילו העותר 2 וחלק מהנאשמים האחרים ערערו על חומרתם של העונשים שנגזרו עליהם. בית המשפט המחוזי דחה את ערעוריהם של העותר 2 ושל יתר הנאשמים, וקיבל את ערעורה של המדינה ביחס לקולת העונש. בהתאם לכך, העמיד בית המשפט המחוזי בפסק-דינו את עונשו של העותר 1 על 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל (36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, יחד עם הפעלתו, במצטבר, של מאסר על תנאי בן ארבעה חודשים, כפי שקבע בית משפט השלום); ואת עונשו של העותר 2 העמיד בית המשפט המחוזי על 12 שנות מאסר בפועל (10 שנות מאסר לריצוי בפועל, יחד עם הפעלתו, במצטבר, של מאסר על-תנאי בן שנתיים, כפי שקבע בית משפט השלום).

3.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הגישו העותרים (וכן חלק מהנאשמים האחרים) בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בפסק-דינו מיום 22.5.08 קיבל בית משפט זה את בקשת רשות הערעור, ודן בה כבערעור. זאת, לנוכח פערי הענישה המשמעותיים בין פסק הדין של הערכאה הדיונית לפסק-דינה של ערכאת הערעור, ונוכח הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשמים, מטעמי הוגנות כלפיהם ונוכח ציפייתם כי העונש המוטל על-ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית. בפסק-דינו הדגיש בית המשפט כי ככלל, איזן בית המשפט המחוזי באופן ראוי בין נסיבותיהם האישיות של המערערים ובין אינטרס הציבור, המחייב ענישה מרתיעה למיגור "מכת המדינה" של גניבות הרכב. בית המשפט אף קיבל את קביעת בית המשפט המחוזי כי העונשים שנגזרו על העותרים בבית משפט השלום סוטים ממדיניות הענישה הראויה. יחד עם זאת, ביחס לעותר 1 מצא בית המשפט כי הפער הגדול בין תקופת המאסר שנגזרה עליו בבית משפט השלום – 14 חודשי מאסר בפועל – לבין תקופת המאסר שגזרה עליו ערכאת הערעור – 40 חודשי מאסר בפועל – מצביע על החמרת יתר ביחס לעותר 1, אף בהשוואה לאמת המידה שננקטה ביחס ליתר המעורבים, ומצדיק התערבות בעונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את תקופת המאסר שנגזרה על העותר 1 על 34 חודשי מאסר לריצוי בפועל. ביחס לעותר 2 לא ראה בית משפט זה להתערב במידת העונש שנגזרה עליו.

4.

על פסק-דינו של בית משפט זה מיום 22.5.2008 הוגשה העתירה שלפניי. בבקשה נטען כי פסק-הדין נשוא העתירה קבע הלכה חדשה, הסותרת את ההלכה הותיקה והמושרשת לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם. כן נטען בבקשה כי פסק-הדין נשוא העתירה סוטה מעיקרון אחידות הענישה, הן ביחס ליתר הנאשמים באותה פרשה, והן ביחס למדיניות הענישה במקרים דומים.

5.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק-הדין לא נקבעה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה מן הסוג המקים עילה לדיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, הליך הדיון הנוסף שמור למקרים חריגים ביותר ויוצאי-דופן, והוא אינו מהווה מסגרת לקיום הליך ערעורי נוסף. בפסק-דינו נשוא העתירה חזר בית משפט זה על ההלכה לפיה אין ערכאת הערעור ממצה את הדין עם הנאשמים, ואולם הדגיש כי יש לאזן עיקרון זה עם אינטרסים אחרים העומדים בבסיס הענישה הפלילית, ובעיקר כי על העונש להלום את המעשה שבגינו הוא מוטל ולהתאים להנחיות ההלכה הפסוקות בדבר רמת הענישה הראויה. בהתאם לכך, החליט בית המשפט להקל בעונשו של העותר 1 ולהותיר את עונשו של העותר 2 על כנו. בית המשפט התייחס בפסק-דינו אף לעיקרון אחידות הענישה, והבהיר כי בעניינם של העותרים לא היה מקום להשוות בין העונשים אשר נגזרו עליהם לבין שני מעורבים אחרים בפרשה, היות והאחד היה עד מדינה בפרשה זו, והאחר מסר מרצונו מידע רב למשטרה ותרם לחשיפת הכנופיה. מהאמור עד כה עולה, כי הגם שבא-כוחו ניסה לעטות את קביעותיו של בית המשפט בלבושה של הלכה כללית חדשה וקשה, אין הדבר כך.

בפסק-הדין לא נקבעה כל הלכה, ובית המשפט אך יישם את ההלכה הקיימת על נסיבותיו של המקרה הנתון שבא לפניו. משכך, העתירה אינה מגלה עילה לדיון נוסף, ודינה להידחות.

אשר על כן, העתירה לדיון נוסף נדחית ועמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.