דנ"פ 8127/10האני חסון נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ע' ארבל ו נ' הנדל ) בע"פ 5305/07 האני חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.9.2010) (להלן: פסק הדין ).

1.

ביום 19.4.2007 הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא י' דר , א' שיף ו ח' הורוביץ ) בביצוע רצח בכוונת תחילה, קשירת קשר לביצוע פשע וחטיפה לשם רצח – עבירות לפי סעיפים 300(א)(2), 499(א)(1), 369 ו-372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ביום 29.4.2007 נגזר דינו למאסר עולם. מכתב האישום ומפסק-הדין המרשיע עולה כי העותר – דודה של המנוחה שהייתה קרבן לרצח – קשר יחד עם אביה ודוד אחר של המנוחה קשר להמית את המנוחה – בת העדה הדרוזית – וזאת ממניעים של "כבוד המשפחה" ועל רקע חשדותיהם כי ניהלה קשר רומנטי עם גבר מוסלמי. מעובדות כתב האישום עולה כי העותר, האב והדוד האחר החליטו להביא במרמה את המנוחה לבית קברות במטרה להמיתה. על-פי המוסכם ביניהם, על העותר הוטלה מלאכת הבאת המנוחה ברכבו אל בית הקברות, שם חיכו להם האב והדוד האחר. משהגיעו אל בית הקברות, הכו השלושה את המנוחה בראשה, חנקו אותה והסיעוה אל מטע זיתים סמוך ברכבו של העותר. לבסוף כרכו חבל סביב צווארה ותלו אותה על ענף עץ זית.

2.

בהכרעת הדין קבע בית המשפט המחוזי כי פעולות המערער טרם הרצח, במהלכו ולאחריו מצביעות על היותו שותף מלא בביצוע הרצח. עוד נקבע, כי אף אם העותר לא חנק בפועל את המנוחה בשתי ידיו, הרי נוכח התפקיד שמילא בקשר לרצח

יש לראות בו כמבצע בצוותא בשל התיאום המוחלט בינו לבין אביה של המנוחה; הבאת המנוחה אל מקום הרצח המוסכם; נוכחותו במקום הרצח והימנעותו מהתערבות לשם הצלת המנוחה; הסעת המבצע העיקרי והקורבן כדי "להיפטר" מהגופה ועוד. להשלמת התמונה יצוין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי התבססו, בין היתר, על הודאתו המפורשת והחופשית של העותר בקשירת קשר עם אבי המנוחה וכן על סמך פלטי שיחות ממכשירי הטלפון הנייד של העותר, האב והמנוחה.

3.

בערעורו על הכרעת הדין, טען העותר כי שגה בית המשפט המחוזי בחיפה שעה שהרשיעו בעבירת רצח, שכן הוא לא נקט בפעולה פיזית להמתת המנוחה וכי מטרת הקשר לא היתה לשם המתתה אלא לשם פגיעה בה בלבד. העותר אף הציג טענות חלופיות באשר ליסוד הנפשי שלא הוכח, לשיטתו, לשם הרשעתו בעבירת רצח. לבסוף, טען העותר להפלייתו ולפגיעה בעיקרון אחידות הענישה. זאת, נוכח העובדה כי רשויות החקירה והתביעה הגיעו עם הדוד האחר להסדר טיעון שכלל שלוש שנות מאסר בלבד, בעוד עליו הושת מאסר עולם. ראוי לציין כי נגד הדוד האחר והאב נוהל משפט נפרד מזה שנוהל בעניינו של העותר, וכי גם האב הורשע ברצח ונידון למאסר עולם.

4.

ביום 6.9.2010 דחה בית משפט זה (המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטים ע' ארבל

ו נ' הנדל ) את ערעורו של העותר. בפסק דינו של השופט נ' הנדל , אליו הצטרפו בהסכמה יתר חברי ההרכב, נקבע כי העותר היווה חוליה חשובה בשרשרת המעשים שהובילו למותה של המנוחה וכי בית המשפט המחוזי צדק בקביעתו כי הוא אחראי הן לחטיפה והן לעבירת הרצח. מסקנתו זו ביסס בית המשפט על סמך בחינת מכלול הראיות, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, תוך שהוא דוחה את טענות העותר אחת לאחת. לבסוף, נדרש בית המשפט לטענת העותר באשר לקיומה של הפליה בינו לבין הדוד האחר. בעניין זה ציין השופט נ' הנדל , כי על-אף שהפער בין עונשו של העותר לבין עונשו של הדוד האחר מעורר אי-נחת, הרי שאין בטענת ההפליה כדי לשנות מהתוצאה המתבקשת בעניינו של העותר. כן נקבע, כי יש לתת משקל לתשובת המדינה כי מקורו של הפער הינו בשוני הקיים בחומר הראייתי שנאסף ובעובדה כי בעניינו של העותר נמצאה תשתית ראייתית איתנה יותר. עוד הבהיר בית המשפט, כי משהגיע למסקנה לפיה צדק בית המשפט המחוזי בהרשעת העותר בעבירת רצח, הרי שאין "לתקן עוול בעוול" ואין להקל בעניינו רק משום שלא עלה בידי המדינה לגבש תשתית ראייתית איתנה כנגד הדוד האחר.

5.

על פסק הדין האמור הגיש העותר עתירה לקיום דיון נוסף. בעתירתו, מונה העותר שתי שאלות עיקריות המצדיקות לדידו קיומו של דיון נוסף. ראשית, סבור העותר כי לאור עקרון אחידות הענישה, ונוכח הפער בין העונש שנגזר עליו לבין זה שנגזר על הדוד האחר, הרי שראוי לקיים דיון נוסף בשאלת הפלייתו לרעה. לגישתו, הפליה כה בוטה בין נאשמים באותה פרשה אינה יכולה להתקבל בשיטת המשפט בישראל ויש להסירה. שנית, מבקש העותר לטעון כי נוכח היקף חובת תום-הלב החלה על רשויות התביעה, הרי שהיה מקום להקל עימו את העונש במידת מה. העותר מציין כי שיתף פעולה בחקירתו וכי מסר מידע חיוני לחוקריו. על-פי הטענה, המשטרה ורשויות התביעה הפרו כלפיו את חובת תום-הלב, שעה שהגיעו להסדר טיעון מקל עם הדוד האחר, כאשר בעניינו פעלו למיצוי הדין מבלי להתחשב במידת שיתוף הפעולה שגילה עם חוקריו.

6.

לאחר שעיינתי בעתירה שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. על-פי פסיקתו העקבית של בית משפט זה, הליך של דיון נוסף הינו הליך נדיר שיש לנקוט בו רק באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן הנופלים בגדרו של סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) (ראו, למשל: דנ"פ 5801/08 חדורה נ' מדינת ישר אל (לא פורסם, 29.6.2008) . אלא, שהמקרה שלפניי אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה.

אומנם, העותר מעורר שאלות אשר לשיטתו מן הראוי להעמיק בהן ושעיקרן בפער בין מאסר העולם שהושת עליו לבין שלוש שנות המאסר שהושתו על הדוד האחר. יחד עם זאת, ולמקרא פסק-הדין, עולה כי לא נקבעה במסגרתו הלכה משפטית חדשה, ובוודאי לא הלכה משפטית העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה מוצדק לקיים בה דיון נוסף. בהליך זה מבקש העותר לשוות לעתירתו מראה עקרוני המצדיק קיום נוסף – ולא היא. דיון נוסף אינו בבחינת בקשת רשות ערעור נוספת, ואף אם סבור העותר כי פסק הדין עשה עמו עוול, ואינני סבורה כן, הרי שאין בכך משום עילה לקיום דיון נוסף.

אשר לטענת העותר בדבר הפרת חובת תום-הלב של רשויות החקירה, הרי שדין הטענה להידחות גם כן. לא רק שלא נקבעה בשאלה האמורה כל הלכה מן ההלכות המפורטות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אלא שהבקשה בהקשר זה אינה מוגשת מפאת קביעתה של הלכה חדשה, אלא מפאת אי-קביעתה של הלכה כאמור. מהלך טיעון זה מוקשה בעיני ואין לקבלו (דנ"פ 7154/10 גיא מאיו ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 8.10.2010).

בהתחשב בכל האמור, העתירה נדחית.