דנג"ץ 16/12 מוחמד כנעאני נ. מדינת ישראל

לפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ע' ארבל , ס' ג'ובראן ו ח' מלצר ) בבג"ץ 4424/10 גריידי ואח' נ' צה"ל שנדון במאוחד עם בג"ץ

397/10 אפללו ואח' נ' צה"ל – מחלקת מופ"ת ( טרם פורסם, 15.12.2011) (להלן: פסק הדין ).

1.

פסק הדין מושא העתירה לדיון נוסף עוסק בהחלטת הגורמים המוסמכים בצה"ל (להלן: המשיבים ) לשלול את ההטבות הכספיות שניתנו לעותרים ולמשרתי קבע אחרים שכמותם, בגין לימודי השכלה תורנית גבוהה. שלילת ההטבות הכספיות ננקטה בעקבות בדיקה ומידע שהגיע למשיבים, לפיו ההכרה בלימודים המדוברים נעשתה על יסוד מצג מטעה בנוגע למשך הלימודים, רמתם ואיכותם. לשם השלמת הרקע הרלוונטי, יצוין כי בטרם ניתן פסק הדין מושא העתירה לדיון נוסף נדרש בית משפט זה (השופטת (בדימ') א' פרוקצ'יה והשופטים ע' ארבל

ו א' רובינשטיין ) לחוקיות החלטת המשטרה לשלול משוטרים הטבות שכר שהוענקו להם על סמך תעודות השכלה תורנית גבוהה, שנמצאו בדיעבד ככוללות מידע מטעה ביחס למהלך לימודי השוטרים (בג"ץ 8634/08 אלחננוב נ' משטרת ישראל – אגף שמאבי אנוש (טרם פורסם, 16.11.2010), להלן: עניין אלחננוב ). בעניין אלחננוב , מצא בית המשפט כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשטרה וכי מוטב היה לעתירות שלא הוגשו משהוגשו.

2.

בעתירתם לבית משפט זה טענו העותרים כי יש לאבחן את עניינם מעניין אלחננוב , וזאת על רקע מספר טעמים שונים. ראשית, נטען כי בשונה מהנעשה במשטרה, צה"ל לא פרסם נהלים לצורך הכרה בלימודי השכלה תורנית גבוהה באופן מפורט, וכי למעשה לימודי העותרים נעשו ב"מסגרת ייחודית" שתנאיה שונים מהתנאים עליהם מתבססים המשיבים לעניין הכרה בתעודות הסמכה לרבנות. שונות התנאים מתמקדת, בעיקר אבל לא רק, במשך שנות הלימוד – חמש שנים עבור קבלת תעודת הסמכה לרבנות כטענת המשיבים, לעומת משך לימודי העותרים בפועל שהינו כשנתיים בממוצע. שנית, נטען כי הגורמים המוסמכים בצה"ל יצרו בפני העותרים מצג מחייב, העולה כדי הבטחה מנהלית, לפיו לימודיהם יוכרו לצרכי שכר, וזאת בשונה מעניין אלחננוב . שלישית, נטען כי בעוד שבמשטרה הועמדו חלק מהמעורבים בפרשה לדין בגין מעורבות במעשי מרמה, הרי שבצבא איש מן הגורמים, שיצרו לשיטת העותרים את המצג לפיו התעודות מזכות בהטבות שכר, לא הועמד לדין. מכאן, שהמדיניות המחמירה שננקטה על-ידי המשטרה אינה נדרשת ואינה מתאימה לעניינם.

3.

בית המשפט, על-פי פסק דינה של השופטת ע' ארבל ובהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו ח' מלצר , מצא כי דין העתירה להידחות. את פסק דינו השתית בית המשפט על שלושה אדנים עיקריים: האחד, קביעה לפיה העותרים לא עמדו בנורמה הצה"לית באשר למשך ולרמת ההשכלה הנדרשת לשם קבלת הטבות השכר, קרי לימודים במשך חמש שנים; השני, דחיית הטענה כי בעניינם של העותרים השתכללה הבטחה מינהלית בעניין זכאותם להטבות שכר; והשלישי, דחיית הטענה כי העותרים הסתמכו בתום לב על ההבטחה שניתנה להם, תוך שינוי מצבם לרעה, באופן היוצר השתק כלפי יכולתם של המשיבים להתכחש להבטחות שלכאורה ניתנו. קביעות אלה ביסס בית המשפט על סמך העובדות הקונקרטיות שהובאו בעניינם של העותרים, תוך שהוא מעבירן במסננות הנורמטיביות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה, הן ביחס לתנאים הנדרשים להתגבשות הבטחה מנהלית תקפה והן בשאלת תחולת דוקטרינת ההשתק במשפט המנהלי. משמצא בית המשפט כי לא השתכללה הבטחה מינהלית, הוסיף והבהיר כי אפילו היה מוכח בפניו שהבטחה כאמור ניתנה, הרי שקיים צידוק חוקי כבד משקל שלא לקיימה, פן יימצא כי כספי הציבור ניתנים למי שאינם מקיימים את תנאי הזכאות, וחמור מכך – למי שההכרה בלימודים ניתנה לו בנסיבות שאינן כשרות, תוך שימוש לכאורה במסמכים כוזבים. טעם זה אף היווה את הנימוק המרכזי לדחיית דוקטרינת ההשתק לה טענו העותרים. עם זאת, ציין בית המשפט כי ניכר שהמשיבים נתנו דעתם למצבם הייחודי של משרתי קבע, שנמצא בעניינם כי הסתמכו בתום לב על המצג לפיו לימודיהם יוכרו לצרכי שכר. בעניינם של האחרונים נקבע כי הטבת השכר אומנם תישלל מהם, אולם הם יקבלו תוספת שכר בגובה 30% מההפרש בין המשכורת שניתנה לפני הפחתת ההטבות לבין זו שהשתלמה לאחר ההפחתה.

4.

כנגד פסק הדין הוגשה העתירה לקיום דיון נוסף. בעתירתם, טוענים העותרים כי בית המשפט קבע בפסק-דינו שתי הלכות חדשות בעלות השלכות מרחיקות לכת: האחת, נוגעת ליצירת השתק פלוגתא דה-פקטו ו"לשאיבת" עובדות מפסק דין אחר שלא היו צד לו (פסק הדין בעניין אלחננוב ); והשניה, שלילת דוקטרינת ההשתק במשפט המנהלי בנסיבות המביאות לריקון הדוקטרינה מתוכן. לביסוס טענתם באשר ליצירת השתק פלוגתא, נטען כי בית המשפט התעלם כליל מן הטענה כי במסגרת הצבא הותווה מסלול לימודים ייחודי המזכה בהטבת שכר, שמשכו שנתיים, וזאת בשונה מהנורמה שהונהגה במשטרה ונדונה בעניין אלחננוב , המחייבת לימודים במשך חמש שנים. לשיטת העותרים, יש לפרש את התעלמות בית המשפט מטיעונם ביחס למסלול הלימודים הייחודי כאימוץ הקביעה העובדתית בעניין אלחננוב , אף שהעותרים לא היו צד להליך זה. באשר להלכה בדבר דחיית דוקטרינת ההשתק, נטען כי בית המשפט שלל באופן תקדימי את יכולתם של העותרים לטעון כי המשיבים מושתקים מלהתכחש למצג שיצרו, מן הטעם שהעותרים ידעו או שהיו צריכים לדעת כי משך שנות הלימוד שצוין בתעודות ההסמכה אינו נכון. זאת, חרף העובדה כי ההבטחות שניתנו לעותרים באשר למשך הלימודים הנדרש נמסרו להם בטרם יציאתם ללימודים, ואילו התעודות שהיו צריכות לעורר את חשדם הונפקו אך בתום לימודיהם. העותרים טוענים כי יש בכך משום שינוי סדרי עולם בתחום דוקטרינת ההשתק, וכי למעשה דוקטרינה זו בוטלה.

5.

דין העתירה להידחות. כידוע, עתירה לדיון נוסף הינה הליך נדיר השמור לאותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה יש להעמידה לבחינה נוספת בהרכב מורחב (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט ; דנג"ץ 6363/10 יגרמן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.10.2010)). בפסיקתנו אף חזרנו ושנינו, כי אין להיעתר לעתירות המבקשות להפוך את ההליך החריג של דיון נוסף לאכסניה דיונית עבור הגשתן של בקשות רשות ערעור על פסקי דין של בית משפט זה (ראו לדוגמה: דנ"א 5244/11 מולרם מערכות שינוע והרמה נ' עילית חב' ביטוח בע"מ (טרם פורסם, 4.9.2011); דנ"פ 8127/10 חסון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.12.2010)). כזהו המקרה שלפניי.

טענות העותרים הן ערעוריות במהותן ואין בהן כדי להצביע על הלכות חדשות המצדיקות מתן דיון נוסף. בית המשפט נדרש לנסיבותיהם הפרטניות של העותרים בקפידה רבה ולאורן מצא, בהתאם להלכות בית משפט זה, כי לא הוכחה בעניינם הבטחה מנהלית תקפה. קביעות אלו נתחמו לנסיבות המקרה הקונקרטיות ואין בהן משום הלכה חדשה. בהקשר זה מן הראוי להזכיר, כי "הלכה" לענייננו אינה הלכה סתם אלא יש להראות "כי בית המשפט ביקש במודע ובכוונת מכוון לקבוע הלכה" (דנ"א 4804/02 בנימין רביזדה נ' יעל גולדמן ואח' (לא פורסם, 19.8.2002)) – גם בנטל זה לא עמדו העותרים.

לגופן של הטענות, אציין כי אין בידי לקבל את טענתם המקוממת של העותרים, לפיה בית המשפט התעלם מטיעונם המרכזי באשר למשך הלימודים הנדרש לקבלת הטבות השכר. בפסק דינו נדרש בית המשפט לשאלה האם נקבעה בצה"ל נורמה המגדירה את מסלול הלימודים המזכה לשם קבלת הטבות שכר. על שאלה זו השיב בית המשפט בחיוב, תוך שהוא מבסס את קביעתו על האמור בסעיף 4ב(3)(ו) לפקודת המטכ"ל ועל עקרון הצמדת שכר משרתי צה"ל לשכר עובדי שירות המדינה. בהמשך, נדחתה מפורשות טענת העותרים כי בצה"ל התקיים "מסלול ייחודי" להכרה בלימודיהם (פסקאות 8-7 לפסק דינה של השופטת ארבל ). קביעה כאמור, המאמצת את עמדת המשיבים באשר לקיומה של נורמה בצה"ל, אינה מבוססת על קביעותיו של בית משפט זה בעניין אלחננוב , אלא על הטענות והחומר שהובא לפניו. ברי, כי אין בכך משום יצירת השתק פלוגתא דה-פקטו כלפי עניינם של העותרים.

אף דין טענת העותרים, כי בית המשפט רוקן מתוכן את דוקטרינת ההשתק במשפט המנהלי, להידחות. בפסק-דינו סקר בית המשפט את הפסיקה הרלוונטית לשאלת תחולת דוקטרינת ההשתק במשפט המנהלי, תיאר את המגמה הכללית שלא להחילה, ואף הבהיר כי אכן ישנם מקרים בהם תחושת הצדק מחייבת התחשבות בהסתמכותם של פרטים תמי לב. בנסיבות המקרה שלפניו קבע בית המשפט כי האינטרס הציבורי בדבר הפסקת מתן הטבות שכר למי שלא עמד בתנאים לקבלתן מהווה טעם מרכזי לדחיית טענת ההשתק (פסקאות 13-12 לפסק דינה של השופטת ארבל ). זהו עיקר טעם הפסק בהקשר זה, ובדין יסודו. יתרה מזאת; בית המשפט הדגיש כי החלטת המשיבים להעניק תוספת שכר של 30%, כמפורט לעיל, מלמדת כי המשיבים נתנו ביטוי להסתמכותם של משרתי קבע שפעלו בתום לב. יוצא, אפוא, כי הן להלכה והן למעשה טענת העותרים לריקון דוקטרינת ההשתק – נטולת בסיס.

אשר על כן, ומשלא מצאתי כי העתירה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, דינה להידחות.