דנג"ץ 6363/10 טל יגרמן נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א'

גרוניס , א' רובינשטיין ו- ס' ג'ובראן ) בבג"ץ 423/10 טל יגרמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.6.2010) (להלן: פסק הדין ).

1.

העותר מרצה שני עונשי מאסר בפועל, שנגזרו עליו במסגרת הרשעותיו בשתי פרשות שונות, וזו בתמצית השתלשלות ההליכים. ביום 19.10.2006 נדון העותר בבית משפט השלום בתל-אביב – יפו, ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל בגין שורת עבירות כלכליות (ת"פ 4546/99, להלן: ההרשעה הראשונה ). ביום 15.07.2007 נדון העותר פעם נוספת בבית משפט השלום בתל-אביב – יפו, ובמסגרת פרשה זו נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בגין עבירות על חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (ת"פ 7701/03, להלן: ההרשעה השנייה ). שבוע לאחר מתן גזר הדין בהרשעה השנייה קבע בית המשפט כי העונשים ירוצו במצטבר, וזאת באמצעות החלטה שכותרתה "השלמה/תיקון לגזר הדין".

2.

כנגד שתי הרשעותיו ערער העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (סגנית הנשיא, כתוארה אז, ד' ברלינר , סגן הנשיא ז' המר והשופט ש'

שוחט ). מבחינה כרונולוגית, נדונו תחילה ערעורו של העותר על הרשעתו השנייה יחד עם ערעורה של המדינה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור העותר (ע"פ 71538/07), קיבל את ערעור המדינה (ע"פ 71561/07) והעמיד את העונש בתיק זה על 30 חודשי מאסר בפועל (להלן: הערעור הראשון בזמן ). עוד נקבע כי חרף העובדה שהחלטת "תיקון פסק הדין" ניתנה שלא כדין, הרי שלגופו של עניין ירוצו שתי תקופות המאסר במצטבר (פסקאות 41-35 לפסק הדין בערעור הראשון בזמן). ביום 17.11.2008 קיבל בית המשפט המחוזי, באותו מותב, את ערעורו של העותר על חומרת גזר הדין בהרשעתו הראשונה (ע"פ 72061/06) והפחית את עונשו מ-24 חודשי מאסר ל-20 חודשי מאסר בפועל (להלן: הערעור השני בזמן ). בגזר-דינו האמור לא נדרש בית המשפט לשאלת הצטברותם של העונשים. ביום 28.1.2009, ושוב ביום 6.4.2009, הנחה אחד משופטי ההרכב את מזכירות בית המשפט לערוך את פקודת המאסר כך שהעונשים ירוצו במצטבר, כפי שנקבע בגזר הדין שניתן בערעור הראשון בזמן (להלן: ההנחיות ). עוד יצוין כי בקשות רשות הערעור שהגיש העותר כנגד שתי הרשעותיו נדחו על-ידי בית משפט זה.

3.

בשלב זה ראה העותר לעתור כנגד הנחיות בית המשפט המחוזי בפני בית משפט זה, והפעם בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. טענתו העיקרית בעתירה היתה כי ההנחיות שערכה מזכירות בית המשפט המחוזי, על פי הנחיית המותב, סותרות את הקבוע בסעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), וזו לשון הסעיף:

מאסר חופף

45(ב)

"מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתם, בזה אחר זה, לא ישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר".

לשיטת העותר, יש לפרש את התיבה המילולית "בית המשפט שדן אותו באחרונה" – ככתוב בסעיף 45(ב) לחוק העונשין – כמתייחסת אל המותב שישב בדין במסגרת הערעור השני בזמן, בהיותו המותב שדן בעניינו אחרון מבחינה כרונולוגית. משכך, טען העותר כי שתיקת המותב בערעור השמיעה בצידה את החלתה של ברירת המחדל הקבועה בסעיף, כלומר הוראה על ריצוי העונשים בחופף. מנגד, טענה המדינה כי כל בית משפט של ערעור רשאי לדון אך במה שנקבע בפסק הדין נשוא הערעור שהונח לפתחו. על-כן, כך על פי עמדת המדינה, בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להתייחס במסגרת הערעור השני בזמן לשאלת הצטברותם של העונשים, שכן הוראת ההצטברות הוכרעה בהרשעה השנייה והפכה לחלוטה במסגרת הערעור הראשון בזמן.

4.

בסופו של הליך, ולאחר שהוצא בעתירה צו על-תנאי, דחה בית משפט זה (השופטים א'

גרוניס , א' רובינשטיין ו- ס' ג'ובראן ) את העתירה. השופט א' רובינשטיין , אשר כתב את חוות-הדעת העיקרית בפסק הדין, קבע כי אין בשתיקת גזר הדין שניתן בערעור השני בזמן כדי לשנות מגזר הדין שניתן בערעור הראשון בזמן שהורה על הצטברות העונשים. כן נקבע, כי סעיף 45(ב) לחוק העונשין אינו חל בנסיבותיו של העותר. עד שבא אל קביעה זו, בחן השופט א' רובינשטיין שורה של מצבים בהם יכולה להתעורר השאלה מיהו "בית המשפט הדן אותו באחרונה", תוך שהוא מנתח בכל אחד מן המצבים את יישומו של סעיף 45(ב) לחוק העונשין. ניתוח זה הובילו למסקנה כי סעיף 45(ב) מתייחס אך ורק אל שתיקתו של מותב, כאשר מותב זה הוא הראשון שנדרש במסגרת פסק דין מאוחר בזמן לשאלת הצטברותן של שתי תקופות מאסר, או יותר, בעניינו של אדם.

בנסיבות העניין, קבע השופט א' רובינשטיין כי מאחר והערעור השני בזמן נסב על גזר הדין שניתן במסגרת הרשעתו הראשונה של העותר (אשר מטבע הדברים לא נדרשה לשאלת ההצטברות), הרי שסעיף 45(ב) לחוק העונשין אינו חל ולא ניתן לראות בשתיקת פסק הדין בערעור השני בזמן

קביעה בדבר ריצוי תקופות המאסר בחופף. אל עמדה זו, ככל שהיא עוסקת בפרשנות סעיף 45(ב) וביישומו על נסיבות העניין, הצטרפו השופטים א' גרוניס ו- ס' ג'ובראן . בשולי הדברים יש לציין, כי לצד סוגיה זו נדרש בית המשפט אף לשאלות נוספות שעניינן במעמד הנחיות בית המשפט המחוזי ובהליך הנכון לבירור טענותיו של העותר. שאלות נוספות אלו והקביעות שבצידן לא נכללו במסגרת עתירתו של העותר לקיום דיון נוסף, ואינן נוגעות לפרשנות סעיף 45(ב) הנ"ל אלא לשאלת ההליך המתאים, שאלה שאינה רלוונטית בנסיבות העניין שלפנינו, ומשכך לא אדרש להן בעתירה זו.

5.

כאמור, על פסק הדין הגיש העותר את העתירה שלפניי. בעתירתו לקיום דיון נוסף, טוען העותר כי יש לפרש את סעיף 45(ב) לחוק העונשין כך שיחול על כל בית משפט הגוזר אחרון – מבחינה כרונולוגית – את דינו של אדם למאסר בפועל, וכך יהיה ביכולתו להכריע נכונה ובאופן עדכני בשאלת הצטברות תקופות המאסר. על בסיס הנחת מוצא זו, טוען העותר כי התזה שנקבעה בפסק הדין, השונה מזו המוצעת על-ידו, מתירה שרירות וגורמת לעיוות דין, ומכאן קשיותה והצורך להעמידה לדיון נוסף. באופן מפורט יותר, סבור העותר כי קשיותה של ההלכה נעוצה בשני עיקרים אלה: ראשית, ההלכה החדשה, לטענתו, פותחת פתח להטלת שני עונשי מאסר במצטבר, מבלי שבית משפט האחרון – מבחינה כרונולוגית – הדן בעניינו של אדם יידרש לשאלה האם העונשים הפרטניים שנקבעו ירוצו במצטבר או בחופף. שנית, ההלכה אינה מתיישבת עם חוקי היסוד שכן היא מצמצמת את ההגנה על חירותו של הנידון בהליך הפלילי, וזאת בניגוד לתכליתו של סעיף 45(ב) לחוק העונשין ובלי כל עיגון חקיקתי לכך. בהידרשו לחידוש ההלכתי המצוי בפסק הדין, טוען העותר כי ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט הפכה את ברירת המחדל של סעיף 45(ב) הנ"ל לפיה עונשי מאסר שונים ירוצו בחופף, אלא אם ייקבע אחרת. עוד תוהה העותר כיצד יתאפשר לבית המשפט לבחון את השיקולים הרלוונטיים לשאלת הצטברות העונשים, כאשר חלק מן הנסיבות הצריכות לעניין השתנו לאחר ההכרעה בשאלת ההצטברות.

6.

לאחר שעיינתי בעתירה ובפסק הדין הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה לקיום דיון נוסף להידחות. הלכה מושרשת היא כי הליך של דיון נוסף הינו הליך חריג השמור רק למקרים נדירים בהם ההלכה שנפסקה "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש לקיים בה דיון נוסף (ראו: דנג"ץ 2197/06 חי בנימיני נ' מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות (לא פורסם, 21.3.2006); דנג"ץ 7802/04 לאורה מלוא נ' שר הביטחון (לא פורסם, 7.11.2004); סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). העניין שלפניי אינו נמנה עם מקרים מיוחדים אלה. אין להתכחש כי נסיבותיו הפרטניות של העותר – כמי שהורשע בערכאה דיונית בשני הליכים שונים, אך ערעוריו נדונו בסדר כרונולוגי הפוך בפני אותו מותב

– ייחודיות הן. אולם בכך בלבד אין די כדי להורות על קיום דיון נוסף ואין לראות בהליך זה הליך ערעורי נוסף (ראו: דנג"ץ 10180/05 עיריית "ביתר עלית" נ' שרת החינוך והתרבות (לא פורסם, 17.1.2006); דנג"ץ 7222/04 שרון ביאלקוביץ נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם, 31.10.2004)); זאת במיוחד, שעה שעניינו של העותר נדון בעבר בפני שלוש ערכאות פליליות שונות וכן בפני בית המשפט הגבוה לצדק.

כמו-כן,

לא

מצאתי

כי

יש

בפסק הדין

משום חידוש הלכתי מן הסוג שמבקש למצוא בו העותר, ובוודאי לא חידוש המצדיק קיומו של דיון נוסף. עיקרו של פסק הדין הינו בפרשנות סעיף 45(ב) לחוק העונשין וביישומו על נסיבות המקרה הייחודיות של העותר. אמנם טוען העותר כי בפסק הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה שהופכת את ברירת המחדל הקבועה בסעיף 45(ב) לעניין ריצוי מספר עונשי מאסר בחופף, וכי יש בכך משום פגיעה שאינה מידתית בחירותו. אלא, שלא עלה בידי לדלות מפסק הדין נשוא העתירה שלפניי את שטוען לו העותר: לא את היפוך ברירת המחדל הקבועה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין ובוודאי לא את הפגיעה הבלתי מידתית בחירותו. תחת זאת, הבהיר בית המשפט בפסק דינו את שפשט הסעיף מורה, וקבע כי ערכאת הערעור שדנה בהרשעתו הראשונה של העותר לא היתה מוסמכת לשנות מהוראת ההצטברות, שכן זו נקבעה במסגרת הרשעתו השנייה והפכה לחלוטה במסגרת הערעור הראשון עליה. העותר אף הוסיף וטען כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין עומדת בסתירה לאמור בע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(5) 934 (2005) (להלן: עניין ליבוביץ ), וגם מטעם זה יש להורות על קיום דיון נוסף. דינה של הטענה להידחות, מאחר ועיקר עניינו של פסק הדין בעניין ליבוביץ הינו בעקרונות ובשיקולים העומדים בבסיס ההצדקה להטלת ענישה מצטברת, בעוד שעניינו של פסק הדין נשוא העתירה שלפניי הינו בשאלת תחולת הוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין, בשים לב לשאלה מיהו המותב שדן את העותר "באחרונה".

על יסוד האמור, מצאתי כי דין העתירה לקיום דיון נוסף להידחות.