פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט גבוה לצדק
דנג"ץ
7222/04 - ד'
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
העותר:
שרון ביאלקוביץ
נ ג ד
המשיבות:
1. לשכת עורכי
הדין
2. הועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין
עתירה לדיון נוסף
החלטה
בפניי עתירה לקיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5210/04 ביאלקוביץ נ' לשכת עורכי הדין בישראל , אשר ניתן ביום 8.6.04.
בפתח הדברים יצוין כי פסק הדין נשוא העתירה שבפניי ניתן ביחס למספר עתירות (4904/04, 5054/04, 5103/04, 5179/04, 5210/04, 5253/04, 5260/04) אשר הדיון בהן אוחד, ביניהן גם עתירתו של העותר דכאן. ביחס לפסק הדין שניתן בעתירות המאוחדות הוגשה כבר עתירה לקיום דיון נוסף על ידי העותר שעתר בבג"צ 4904/04 ועתירה זו נדחתה על ידי השופט חשין
בדנג"צ 5524/04 ותד נ' לשכת עורכי הדין בישראל (טרם פורסם). בהחלטתו של השופט חשין נקבע כי בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה, קשה או חשובה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. עם החלטה זו אני מסכימה ובכך מתייתר לכאורה הצורך לדון בעתירה שבפניי. יחד עם זאת, רואה אני לנכון להתייחס לדרך הילוכו של העותר דכאן וזאת לנוכח השוני בין טענות אלו לטענות העותר בדנג"צ 5524/04 הנ"ל.
העותר נבחן בבחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין במועד אפריל 2004. ציונו הסופי של העותר במבחן היה 63 בעוד שציון המעבר המינימלי הוא 65. השגה שהגיש העותר למשיבות נדחתה ועל כן עתר העותר לבית משפט זה והעלה טענות מטענות שונות כנגד מספר שאלות בבחינה וכנגד שיקול דעתן של המשיבות. כאמור, עתירה זו נדונה ביחד עם עתירות אחרות שהגישו נבחנים נוספים שלא השיגו את ציון המעבר ופסק הדין ניתן במשותף בכל העתירות.
בפסק דינו קבע בית המשפט (מפי השופט א' רובינשטיין ובהסכמת השופטים א' א' לוי וא' חיות ) כי יש לדחות את העתירות. בית המשפט חזר בפסק דינו על "הכלל היסודי" שסוכם בבג"צ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פ"ד נג(1) 153, לפיו ימעט בית המשפט להתערב בשיקול דעתם של הגופים המוסמכים על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות (פסקה 8 לפסק הדין). בהתאם לכלל זה בדק בית המשפט אם חרגו המשיבות מסמכותן ואם יש מקום לפסול בשל כך איזו מן השאלות. בסופה של הבדיקה לא מצא בית המשפט כי במקרה דנן קיימת עילה לפסילת השאלות. כמו כן, בית המשפט לא מצא בעתירות שהוגשו נסיבות המצדיקות התערבות "כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק" (פסקה 11 לפסק הדין).
העתירה שבפניי היא לקיום דיון נוסף בפסק הדין האמור. וזוהי השאלה המשפטית אשר מובאת בעתירה, בלשונו של העותר:
" השאלה המשפטית בגינה מוגשת הבקשה
בית המשפט הנכבד מתבקש בזאת לבחון את שאלת גבול ההנמקה המשפטית המתבקשת בנסיבות העניין שעה שבית המשפט מאמץ הלכה פסוקה קודמת או כלל משפטי המביאים לשאלה משפטית רחבה יותר והיא: מהי אמת המידה של 'הזהות' לפיו מקרים זהים צריכים להיות מוכרעים באופן זהה שכן לפקטור זה השפעה רבה על מידת ההנמקה והסיווג המשפטי הראוי" (עמוד 3 לעתירה, ההדגשה במקור).
ככל שניתן להבין, טענותיו של העותר בעתירה מופנות כנגד מסקנתו של בית המשפט בפסק הדין כי יש ליישם במקרה דנן את ההלכה הפסוקה שהוזכרה לעיל. לטענתו, בית המשפט יישם את ההלכה מבלי שבחן כראוי את נסיבות הענין ומבלי שנימק כראוי את מסקנתו:
"קשיות ההחלטה...באה לידי ביטוי בסתירותיה הפנימיות, בהיעדר הנמקתה תוך אימוצו של כלל הלכתי מבלי לבחונו [כך במקור] בנסיבות הענין" (עמוד 3 לעתירה).
לטענת העותר, הנסיבות שפורטו בעתירתו הצדיקו חריגה מהכלל המשפטי הידוע ובמקרה זה היה על בית המשפט לבחון את שאלות המבחן לגופן. משנמנע בית המשפט לבחון את טענות העותר ביחס לשאלות השונות הרי שבכך נגרם לעותר, לטענתו, עיוות דין.
לאחר שעיינתי בעתירה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כפי שציין השופט חשין בדנג"צ 5524/04 הנ"ל, המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים בהם פסק בית המשפט הלכה משפטית הסותרת הלכה אחרת או הלכה שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראויה היא כי תבוא בפני בית המשפט העליון לדיון נוסף. "השאלה המשפטית" עליה מושתתת לכאורה העתירה שבפניי אינה מוזכרת, כמובן, בפסק הדין ועל כן אין ניתן לומר שנפסקה לגביה הלכה כלשהי, לא כל שכן הלכה שמצדיקה דיון נוסף. למעשה, עתירה זו היא ניסיון לערער על פסק הדין שניתן בבית משפט זה אך לא לכך נועד הדיון הנוסף. לפיכך, אין מתקיימים במקרה שלפנינו התנאים הנדירים והחריגים המנויים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 אשר רק בהתקיימם ניתן לקיים דיון נוסף. מעבר לדרוש יצוין כי טענתו של העותר, לפיה בית המשפט יישם במקרה דנן את ההלכה הפסוקה מבלי לבחון את הנסיבות הקונקרטיות וכי בנסיבות הענין היה מקום לסטות מן ההלכה, היא טענה שאינה יכולה, על פניה, לשמש נימוק לעתירה לקיום דיון נוסף שכן מדובר בתרתי דסתרי. על פי הכללים הנקוטים בידינו, סטיה של בית המשפט מהלכה פסוקה יכולה לשמש עילה לדיון נוסף אך העדר סטיה שכזו – כפי שהיה במקרה דנן – ושאלה הנוגעת ליישום הלכה, אינה יכולה לשמש עילה כאמור. משמעותה של טענת העותר היא כי הדיון לגופו צריך להתברר מחדש והליך כזה אינו מוכר בשיטתנו.
אשר על כן, העתירה נדחית.
ניתנה
היום, ט"ז בחשון התשס"ה (31.10.2004).
ש
ו פ ט ת