דנג"ץ 1340/05 אסתר הללי (חבאני) נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בבג"ץ 8587/04 אסתר הללי (חבאני) נ' ממשלת ישראל (לא פורסם)).

1.העותרת היא דיירת מוגנת במסעדה שבבעלות המשיבה 2, לה שילמה דמי שכירות מעת לעת, בהתאם לסעיף 52א לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. תקנה 1 לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983, קובעת כי הוראות סעיף 52א, שעניינן קביעת שיעורים מרביים של דמי שכירות, לא יחולו על סוגים מסוימים של בתי עסק. בין אלה, קובעת תקנה 1(22) אי תחולה של השיעורים האמורים על "בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח". כזה הוא הנכס בו מחזיקה העותרת. בסמוך לאחר כניסתה לתוקף של תקנה 1(22), אשר ביטלה כאמור את תקרת דמי השכירות, תבעה המשיבה 2 את העותרת לתשלום דמי שכירות בלא תיקרה כפי שהיה עד חקיקתה של תקנה 1(22). בית-הדין לשכירות חייב את העותרת בתשלום דמי שכירות בסכומים מסוימים, ועל פסק-דין זה הגישה העותרת ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ערעור זה עודנו תלוי ועומד. במקביל, פנתה העותרת (ביום 20.9.04) בעתירה לבית משפט זה, בה טענה כי תקנה 1(22) הותקנה תוך חריגה מסמכות, ומשכך דינה להתבטל.

2.בית המשפט העליון (השופטים מ' חשין, ד' ביניש, א' חיות) דחה (ביום 24.1.05) את העתירה בשל קיומו של סעד חלופי, בדמות ערעורה התלוי ועומד של העותרת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בית המשפט ציין כי העותרת טוענת טענה של חריגה מסמכות גם בפני בית המשפט המחוזי. ממילא עניינה הכולל נדון בפני ערכאה זו, וכלל הוא כי לא יותר דיון מקביל באותו נושא בשני בתי משפט.

3.העותרת לא השלימה עם פסק הדין, ועל כן פנתה (ביום 8.2.05) בעתירה לקיום דיון נוסף. היא חוזרת על טענתה כי תקנה 1(22) הותקנה בחוסר סמכות. עוד היא טוענת, כי רק בית המשפט העליון מוסמך לפרש את סעיף 52א לחוק הגנת הדייר, וראוי שייעשה כן, בשל ריבוי ההתדיינויות סביב סעיף זה בבתי הדין לשכירות ברחבי הארץ. לעניין זה, העותרת סבורה שאין לה סעד חלופי ראוי, שכן רק פירושו של בית המשפט העליון הוא הפירוש המחייב. לבסוף, העותרת מצביעה על משך הזמן בו היא צפויה להתדיין בערכאות נמוכות, כשיקול המצדיק דיון בשאלה העקרונית, לשיטתה, בפני בית המשפט העליון.

4.דין העתירה להידחות. אין באף אחת מטענות העותרת כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לא אחת נפסק, כי הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף, אלא הוא מוגבל לבחינתן של הלכות שגובשו בפסק הדין אשר לגביו מתבקש הדיון הנוסף (דנג"ץ 8663/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם); דנג"ץ 7222/04 ביאלקוביץ נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם)). בפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקה כל הלכה חדשה, בין כזו הסותרת הלכה קודמת ובין אחרת, וממילא גם אין לגלות הלכה אשר ראויה לדיון נוסף בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה, כנדרש בסעיף 30. הקביעה בפסק הדין, לפיה נדחית העתירה בשל קיומו של סעד חלופי, התבססה על הלכה מושרשת לפיה בית המשפט הגבוה לצדק אינו נוהג לדון בעתירות במקרים בהם עומד לעותר סעד חלופי (ראו בג"ץ 44/71 סיב נ' שר העבודה , פ"ד כח(1) 301; בג"ץ 591/77 לחובסקי נ' בית-הדין הרבני האזורי ירושלים , פ"ד לב(1) 169; בג"ץ 364/80 מאירוביץ נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים , פ"ד לה(3) 444). אכן, בית המשפט ייעתר לבקשה לקיום דיון נוסף רק מקום בו נפסקה הלכה משפטית חדשה (דנג"ץ 11218/02 יאיר נ' סולל בונה (לא פורסם)). אין חולק כי בענייננו לא חידש בית המשפט כל הלכה. כל שנפסק הוא שלעותרת עומד סעד חלופי בבית המשפט המחוזי, שבפניו אף נטענת גם הטענה בדבר התקנת התקנה תוך חריגה מסמכות. בקביעה זו אין כדי להקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.