דנג"ץ 8663/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ. שירותי בריאות כללית

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 2725/02 שירותי בריאות כללית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פסק הדין ).

1.בעקבות חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, התגלעה בין העותרים בהליך שלפניי (משרד הבריאות, שר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות) לבין המשיבה בהליך זה (שירותי בריאות כללית) מחלוקת בעניין החובה לממן שירותי אשפוז ואשפוז יום פסיכיאטריים ושירותים אמבולוטיריים בתחום הפסיכיאטרי, הניתנים בבתי החולים הכלליים על פי חוק זה. ביום 14.12.99, הגישה המשיבה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה ביקשה היא פסק דין הצהרתי לפיו מימון שירותי אשפוז פסיכיאטריים בבתי החולים הכלליים אינו באחריות קופות החולים, כי אם באחריות משרד הבריאות. הליך זה הסתיים בהסדר בין הצדדים לפיו קיבלה על עצמה המדינה את האחריות לשירותי האשפוז האמורים. בהסכמת הצדדים, קיבל הסדר זה ביום 13.6.00 תוקף של פסק דין והמרצת הפתיחה נמחקה.

אולם, בכך לא הסתיימו המחלוקות בין הצדדים. באפריל 2001 הודיע משרד הבריאות למשיבה כי בשל גריעה בתקציבו, נותר בידיו תקציב לחלוקה בסכום הנמוך ב- 20% מהסכום המקורי שיועד להקצאה, וכי בגין השירותים הפסיכיאטריים שניתנו ויינתנו על-ידי העותרת בשנת 2001 אושרה מסגרת תקציב גלובאלית בשיעור של 9.6 מיליון ש"ח. ביום 27.3.02 הגישה המשיבה עתירה לבית משפט זה, כאשר עיקר טענתה הוא כי הודעה זו של משרד הבריאות מהווה קביעה חד צדדית, אשר אינה מעוגנת בדין. בעתירתה טענה המשיבה שעל המדינה מוטלת החובה לפרוע את מלוא החשבונות עבור שירותי האשפוז הפסיכיאטריים, לרבות אשפוז במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים הכלליים ושירותים אמבולטוריים פסיכיאטריים הניתנים בבתי החולים הכלליים של העותרת, כאשר לטענתה, כל חשבון מהווה מכפלה של מקרי האשפוז או הטיפול האמבולטורי כפול התעריף שנקבע כדין בגין השירות.

ביום 8.9.04 קיבל בית משפט זה את עתירת המשיבה וקבע כי על העותרים לשלם למשיבה בגין מתן שירותי אשפוז, אשפוז יום פסיכיאטריים ושירותים אמבולטוריים בתחום הפסיכיאטריה, הניתנים על-ידה בבתי-החולים הכלליים על-פי התעריפים הקבועים בצווים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשנ"ו-1996 בעבור כל חולה שאושפז בפועל או שקיבל בפועל שירות אמבולטורי, וזאת החל מיום 1 ביולי 2000. כנגד פסק דין זה מופנית העתירה לדיון נוסף שבפניי.

2.פסק הדין (אשר נכתב על ידי השופט ס' ג'ובראן בהסכמת הנשיא א' ברק

והשופט א' גרוניס ) עסק בשתי שאלות מרכזיות:

"האחת, האם במקרה דנן התחייב משרד הבריאות, קרי המדינה, לשאת במלוא

המימון של שירותי האשפוז הפסיכיאטריים בבתי החולים הכלליים, על-פי דין או על-פי ההסדר שנעשה בין הצדדים? והשנייה, האם גריעה בתקציב המדינה מהווה טעם הפוטר את המדינה ממילוי חובתה במלואה לשאת בכל מימון השירותים האמורים?" (פסקה 5 לפסק הדין; וכן פסקה 33).

אשר לשאלה הראשונה, נקבע בפסק הדין כי המדינה התחייבה לשאת במלוא העלויות הכרוכות במתן שירותי אשפוז ואשפוז יום פסיכיאטריים ושירותים אמבולטוריים בתחום הפסיכיאטריה הניתנים על-ידי העותרת בבתי החולים הכלליים. למסקנה זו הגיע בית המשפט על סמך פרשנות ההסדר שנכרת בין הצדדים במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל. בית המשפט קבע כי מלשון ההסדר עולה במפורש כי כוונת הצדדים הייתה כי מלוא האחריות והמימון יועבר למשרד הבריאות וכי נסיבות עריכת ההסדר אף מחזקות מסקנה זו (פסקאות 46-39 לפסק הדין).

אשר לשאלה השנייה, קבע בית המשפט כי משהתחייבה המדינה בהסדר הנ"ל לשלם את מלוא העלויות הכרוכות במתן שירותי האשפוז האמורים, לא תישמע מפיה טענה כי טעמי תקציב מונעים ממנה מלעמוד בחובתה זו. לעניין זה התבסס בית המשפט על הלכות קודמות של בית משפט זה (פסקאות 50-47 לפסק הדין). כך, בין היתר, התבסס בית המשפט על דברים שנפסקו בבג"ץ 2344/98 מכבי שירותי בריאות נ' שר האוצר , פ"ד נד(5) 729, 753 (להלן: פרשת מכבי ):

"ההלכה קבועה ונטועה משכבר הימים ואין עליה עוררין כהיום הזה: חוק המטיל חובה מהותית על המדינה – חובה המתבטאת בחובה לשלם כסף לפלוני או לפלונים, חובה המוגדרת מבחינת היקפה וכמותה – חייבת היא המדינה לקיים את החובה במלואה ולא תישמע מפיה טענה כי טעמי-תקציב מונעים אותה מעמוד בנטל. החובה המהותית – חובה שנקבעה בחוק או בהסכם שכרתה המדינה – בה עיקר, בה ולא במקור התקציב אשר אמור לתמוך בה. הנטל הוא על בעלי-הסמכות למצוא מקור-תקציב לעמידה בחובה".

בית המשפט קבע, אפוא, כי משהגיעו הצדדים להסדר האמור, על כל הצדדים לכבדו ולפעול על-פיו. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי ברי שלגבי העתיד רשאים יהיו העותרים שלא לבצע התקשרויות חוזיות נוספות עם המשיבה, אם לא יגיעו ביניהם להסכמה לגבי התעריף בגין שירותי האשפוז האמורים.

3.בעתירתם לדיון נוסף מעלים העותרים שורה של טענות נגד פסק הדין. כך, בין היתר, טוענים הם כי בית המשפט התעלם מטענתם המקדמית, לפיה הסעד שהתבקש בעתירת המשיבה הינו סעד כספי מובהק שאין מקומו בהליך לפני בג"ץ. כן טוענים הם כי שגה בית המשפט כשביסס את פסק דינו על ההסדר שהושג בין הצדדים במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל וכי שגה בית המשפט בפרשנות אותו הסדר. העותרים מודים אמנם "שפסק הדין לכאורה, לפחות מבחינת לשונו ועל פניו, אינו מתיימר לחדש הלכות" (פסקה 5 לעתירתם). אולם, טוענים הם כי פסק הדין הינו תקדימי ולו מבחינת היזקקות בג"ץ להליך שהוא, לטענתם, במהותו הליך אזרחי חוזי טהור. כן טוענים הם כי לפסק הדין עשויות להיות משמעויות כלכליות מרחיקות לכת שעלולות להגיע לעשרות מיליוני שקלים.

4.עיינתי בטענות העותרים, אך לא מצאתי כי יש באף אחת מטענותיהם כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כידוע, הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף, אלא הוא מוגבל לבחינתן של הלכות שגובשו בפסק הדין אשר לגביו מתבקש הדיון הנוסף (ראו למשל: דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2) 661, 663; ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101). דא עקא, שבפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקו כל הלכות חדשות, בין כאלה הסותרות קודמות ובין אחרות, וממילא גם אין לגלות הלכה אשר ראויה לדיון נוסף בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה.

קביעתו הראשונה של פסק הדין - לפיה המדינה התחייבה לשאת במלוא העלויות הכרוכות במתן השירותים האמורים - התבססה על פרשנות ההסדר שהושג בין הצדדים במקרה דנן במסגרת המרצת הפתיחה הנ"ל. טענות העותרים כנגד הפרשנות שאימץ בית המשפט הן טענות ערעור ביסודן, אשר אין מקומן בהליך לדיון נוסף. יתרה מזאת, אף לו היינו מקבלים את טענת העותרים כי בית המשפט נזקק במקרה דנן במסגרת עתירה לבג"ץ להליך שהוא במהותו הליך אזרחי חוזי, תוך התעלמות מטענתם המקדמית בעניין, אין בכך משום "פסיקת הלכה" המקימה עילה לדיון נוסף (ראו והשוו: דנ"מ 2142/04 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים (לא פורסם) בפסקה 6; דנ"פ 10082/01 זאדה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בפסקה 4).

אף בקביעתו השנייה של פסק הדין - לפיה לא תישמע מפי המדינה טענה כי טעמי תקציב מונעים ממנה מלעמוד בחובתה לפי ההסדר הנ"ל - לא הייתה כל קביעת הלכה חדשה, כי אם הסתמכות על הלכה קיימת, שהיא "קבועה ונטועה משכבר הימים" (כלשונו של השופט חשין בפרשת מכבי

הנ"ל, בע' 753). לעניין זה טוענים אומנם העותרים כי פסק הדין מחדש הלכה משום שהוא נוטל את ההלכה המקובלת, לפיה טענה של מגבלת תקציב לא תתקבל כטענה לאי ביצוע מחויבויות חוקיות של המדינה, ומרחיב הלכה זו גם לעניין התקשרויות חוזיות . אולם בטענה זו אין כל ממש. בפרשת מכבי

הנ"ל נקבע כי כאשר מוטלת על המדינה "חובה מהותית" חייבת המדינה לקיימה במלואה ולא תישמע מפיה טענה של מגבלה תקציבית; וכבר באותה פרשה נאמר: "החובה המהותית – חובה שנקבעה בחוק או בהסכם שכרתה המדינה" ( שם , שם).

למותר לציין כי אף אם נקבל את טענת העותרים כי לפסק הדין עשויות להיות משמעויות כלכליות מרחיקות לכת עבורם, הרי שגם בעובדה זו אין כדי להקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.