דנ"א 10654/05 עז' המנוחה נעמי קיסרי ז"ל נ. רשות הפיתוח

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בע"א 7716/00 נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח (לא פורסם)).

1.המנוחה נעמי קיסרי, אשר עזבונה הוא העותר לקיום דיון נוסף, טענה לזכויות בעלות על נכס מקרקעין (חלקות 116 ו-117 בגוש שומה 7002) המצוי בכרם התימנים בתל-אביב. המנוחה הגישה תזכיר תביעה במסגרת הליכי הסדר מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - הפקודה), בו טענה לבעלות על הנכס, בעילה של "קנייה לפי חוזה" (בשנת 1936). המשיבה 1 - רשות הפיתוח - הגישה אף היא תזכיר תביעה לבעלות בנכס, מכוח רכישה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים (בשנת 1953). מאחר שהוגשו תביעות סותרות, הועברה ההכרעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי פסק כי המנוחה לא הוכיחה כי רכשה את הנכס. חוזה המכר שהוצג על ידה "חסר את לב ליבו שלה סכם מכר מקרקעין, הלא הם גבולותיו המדויקים של הנכס ושטחו". כמו כן, שמו של המוכר ושמה של המנוחה אינם מופיעים בספר המיסים. כן נדחתה טענת המנוחה לקיומה של חזקת שנים בעדר רישום, מכוח מגוריה בנכס החל משנת 1938, וזאת לפי סעיף 52 לפקודה. נפסק כי רכישה מכוח החזקת שנים אינה חלה על נפקדים ואינה פועלת נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מעבר לכך, הטענה אינה עולה בקנה אחד עם ההסתמכות על חוזה הרכישה שהציגה המנוחה.

2.בית המשפט העליון (השופטים ד' ביניש, א' ריבלין, י' עדיאל) דחה (ביום 19.9.2005) את ערעורה של המנוחה, אשר נסוב על השאלה האם עלה בידיה להוכיח רכישת הנכס. בית המשפט אישר את הקביעה כי המנוחה לא הוכיחה את זכויותיה בנכס. בחוזה שהציגה חסרים פרטים בלעדיהם לא ניתן לזכות את הנכס נשוא החוזה עם הנכס נשוא התביעה. לבד מחוזה המכר, לא הוצג כל רישום המבסס את זכויות המנוחה בנכס. באשר להחזקה בנכס, בית המשפט הסתמך על ההלכה לפיה בהחזקה בלבד אין כדי להוכיח בעלות בהיעדר שטר קניין או ראייה ממשית נוספת להוכחת בעלות. במקרה דנן לא נמצאה ראיה ממשית נוספת, מה גם שכשאשר מדובר בנכס של נפקד שאינו מצוי בישראל, המשקל הראייתי שניתן לייחס להחזקה בנכס, אם בכלל, קטן. יצוין, כי במסגרת הערעור לא ביקשה המנוחה לבסס את זכויותיה בנכס מכוח התיישנות, ובית המשפט העליון לא נדרש כלל לסוגיה זו.

3.העותר, עזבון המנוחה, לא השלים עם פסק הדין, ועל כן פנה (ביום 15.11.2005) בעתירה לקיום דיון נוסף. העותר מבקש לקיים דיון נוסף בשאלה האם לא די בעצם החזקה ומגורים משך 70 שנה בקרקע (לרבות תשלום ארנונה) כדי להוכיח כי נתקיימו דרישות סעיפים 51 ו-52 לפקודה, על אף שמדובר בנכס של נפקד שאינו מצוי בישראל. לטענת העותר, הלכה המאיינת את יכולתו של מחזיק משך תקופה כה ארוכה מלהירשם כבעל זכויות לאחר הסדר הינה אנכרוניסטית, ומושתתת על חיי המפשט והכלכלה בתקופה העותמאנית והמנדטורית ואינה תואמת את התפתחות חיי הכלכלה והמשפט דהיום, ובמיוחד לאור זכות הקניין החוקתית.

4.מנגד טוענים המשיבים כי העתירה אינה מעלה כל עניין שנדון בפסק הדין שבערעור, ושעל בסיסו ניתן לטעון לקיומה של עילה לדיון נוסף. אין בעתירה לדיון נוסף אלא ערעור נוסף, מנימוקים שלא הועלו כלל בערעור. העותר אינו מבקש לתקוף קביעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ולכן אין כל עילה לקיום דיון נוסף. מעבר לנדרש מציינים המשיבים כי דין טענת ההתיישנות להידחות, משום שטענת החזקה הנוגדת שבבסיסה אינה מתיישבת עם טענת הרכישה עליה ביססה המנוחה את תביעתה.

5.דין העתירה להידחות. אין בטענות העותר כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לא אחת נפסק, כי הדיון הנוסף איננו ערעור נוסף, אלא הוא מוגבל לבחינתן של הלכות שגובשו בפסק הדין אשר לגביו מתבקש הדיון הנוסף (דנג"ץ 8663/04 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם); דנג"ץ 7222/04 ביאלקוביץ נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם)). בפסק הדין נשוא העתירה לא נפסקה כל הלכה חדשה בסוגיה עליה מבקש העותר לקיים דיון נוסף, בין כזו הסותרת הלכה קודמת ובין אחרת, וממילא גם אין לגלות הלכה אשר ראויה לדיון נוסף בשל חשיבותה, קשיותה או חידושה, כנדרש בסעיף 30. אין חולק כי בענייננו לא חידש בית המשפט כל הלכה. כל שנפסק הוא שהמנוחה לא הוכיחה את טענתה כי רכשה זכויות בנכס לפי הסכם רכישה משנת 1936. בקביעה זו אין כדי להקים עילה לדיון נוסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.