דנ"פ 6162/99 חיים בן עטר נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק הדין שניתן בע"פ 1877/99, 1917 (כבוד השופטים זמיר, שטרסברג - כהן, וזועבי) מיום 6.9.99, לפיו הוחלט פה אחד לדחות את ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירות של הפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין), וברוב דעות - להרשיע את העותר בקבלת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין.

1.חיים בן עטר (להלן - העותר) היה עובד משרד הפנים וכיהן כמנהל הלישכה של מינהל האוכלוסין במזרח ירושלים משנת 1988. המציאות בלישכה זו הייתה, כי מדי יום היו פונים לקבלת שירותי הלישכה בין 500 עד 600 תושבים, ותורים ארוכים עד מאוד היו משתרכים ברחוב לפני הלישכה. כה רבים היו המצוקה והעומס, עד כי יש שהתושבים היו מבלים את הלילה ברחוב, לפני הלישכה, על מנת להבטיח את מקומם בתור.

העותר בנה בין השנים 1988 עד 1994 שלושה בתים, האחד בצור הדסה, והשניים האחרים באשדוד. בבניית הבית בצור הדסה נמנע העותר מהעסקת קבלנים תושבי מזרח ירושלים, אך בבניית הבתים באשדוד העסיק קבלני משנה תושבי מזרח ירושלים, משום שלטענתו היה קשה באותה העת להעסיק קבלנים מתושבי יהודה שומרון ועזה. העותר קיים את קשריו עם הקבלנים תושבי מזרח ירושלים במשרד שבלישכת מנהל האוכלוסין.

כאשר התעורר החשד כי העותר מנצל את תפקידו לקבלת טובות הנאה אישיות נפתחה נגדו חקירה סמויה של המשטרה, וכעבור זמן מה נפתחה חקירה גלויה. על יסוד החקירה הוגש נגד העותר כתב אישום בבית המשפט המחוזי בירושלים. האישום כלל שמונה אישומים, כל אחד מהם על לקיחת שוחד ועל מרמה והפרת אמונים ואחד מהם גם על שיבוש הליכי משפט. במהלך המשפט צמצמה התביעה עצמה לארבעה אישומים.

2.בית המשפט המחוזי (השופט מ' גל) דן באישומים וקבע לגבי שניים מהם כי לא הוענקה מתת ומשלא התקיים אחד המרכיבים העובדתיים של עבירת השוחד לא ניתן להרשיע את העותר בהם. לגבי שני האישומים הנותרים, בהם התקיימו הרכיבים העובדתיים, דן בית המשפט ביסוד הנפשי שנדרש לצורך הרשעה בעבירת השוחד וקבע, כי נחוץ שלמקבל השוחד תהא כוונה להיטיב עם נותן השוחד. משום שבמקרה דנן לא מצא בית המשפט כי אכן הייתה כוונה כזו מצד העותר, החליט לזכותו מן העבירה של שוחד בשני אישומים אלה.

ביחס להרשעה בעבירת הפרת אמונים קבע בית המשפט כי העותר נקלע למצב של ניגוד ענינים - היה לו עניין בעבודות שהקבלנים ביצעו עבורו אך הוא לא נמנע מלטפל בבקשות שונות הקבלנים הגישו לו במסגרת תפקידו לקבלת שירותים שונים. העותר אמנם לא סטה מן הנהלים מבחינה מהותית אולם סטה גם סטה מן הנהלים מבחינה דיונית, היינו, הבקשות טופלו על ידו באופן אישי, מחוץ לתור, במהירות ולעתים הופנו על ידו לעובד שהיה כפוף לו, וגם אז טופלו הבקשות במהירות יחסית. לפיכך, הרשיע בית המשפט המחוזי את העותר בעבירת הפרת אמונים בכל אחד מארבעת האישומים.

3.העותר והמשיבה ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי: המשיבה ערערה על זיכוי העותר מעבירת השוחד לגבי אותם אישומים בהם הוכח היסוד העובדתי של העבירה; העותר ערער על ההרשעה בעבירה של הפרת אמונים ולחלופין על העונש שהוטל עליו.

בית משפט זה דן ארוכות ביסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת השוחד. לאחר סקירת הפסיקה בסוגייה זו וניתוח סעיפי החוק הרלבנטיים, הגיע בית משפט זה פה אחד למסקנה כי היסוד הנפשי הנדרש ממקבל המתת הוא מודעות בלבד לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו ולא הייתה ניתנת לו כאדם פרטי. היינו, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד, כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו.

אולם, בפסק הדין נשוא עתירה זו נחלקו השופטים בשאלה אם אמנם התקיים בעותר היסוד הנפשי הנחוץ לצורך הרשעה בעבירת השוחד. דעת המיעוט (כבוד השופט זמיר) גרסה, כי משום שבית המשפט המחוזי לא נדרש באופן ספציפי לשאלה זו (בהתאם לפרשנות שנתן לה בית המשפט העליון), וקיים ספק האמנם פסק דינו של בית המשפט קבע כממצא עובדתי כי הייתה מודעות כזו של העותר, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שיקבע ממצאים לעניין זה. דעת הרוב (כבוד השופטים שטרסברג- כהן וזועבי) גרסה שאין מקום להחזיר את הדיון בנקודה זו לבית המשפט המחוזי וכי יש להרשיע את העותר בעבירות השוחד. שופטי הרוב גרסו כי די בעובדות ובנסיבות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי כדי להסיק שבמקרה דנן התקיים בעותר יסוד נפשי של מודעות, שהוא הרכיב הנפשי הנחוץ לצורך הרשעה בעבירת השוחד. מודעותו של העותר נלמדה הן מן העובדות הספציפיות של המקרה ונסיבותיו, והן בהתאם לחזקה העובדתית שקמה בנסיבות המקרה, לפיה העותר היה מודע לכך שהמתת ניתנה לו בהקשר של מילוי תפקידו.

4.העותר מבקש לקיים דיון נוסף בעניינו. אין הוא מבקש להעמיד לדיון נוסף את השאלה מהו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת השוחד. השאלה שבמסגרתה מתבקש הדיון הנוסף נוגעת אך ורק לנקודת המחלוקת שבין שופטי הרוב לבין שופטי המיעוט. לטענת העותר אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שום ממצא עובדתי לגבי היסוד הנפשי של העותר, וקביעתו של בית המשפט העליון בעניין זה מבוססת על פרשנות פסק דינו של בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, ייתכן שממצאי בית משפט זה בעניין מודעותו של העותר, לא יעלו בקנה אחד עם הממצאים שהיו נקבעים על ידי בית המשפט המחוזי. בכך, בית המשפט המחוזי יראה עצמו "כפוי" לגזור את דינו של העותר בהסתמך על ממצא שאינו מסכים לו. בקביעת ממצא לעניין היסוד הנפשי של העותר על ידי בית משפט זה, מוסיף וטוען העותר, התהפכו היוצרות, על ידי כך שבית משפט זה קבע ממצאים עובדתיים מקום שבית משפט קמא לא קבעם. עוד מציין העותר, כי ספק חייב תמיד לפעול לטובת הנאשם. לאור האמור, היה צריך, לטענת העותר, להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבעו בו ממצאים לעניין היסוד הנפשי של העותר. לסיכום, העותר מבקש כי יתקיים דיון נוסף "באשר למשמעות הספק, ושאלת סמכות קביעת המודעות הנפשית הנדרשת לעבירת השוחד במישור העובדתי".

5.המשיבה מתנגדת לעתירה. לטענתה, אין העתירה מעלה עילה מן העילות המנויות בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. היא מציינת כי דיון נוסף אינו ערעור נוסף ואף מטעם זה יש לדחות את העתירה. עוד היא מציינת כי לדעתה המחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט בפסק הדין נשוא עתירה זו אינה, כשיטת העותר, בשאלת פרשנותו של פסק דינו של בית משפט קמא אלא בשאלה האם יש בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כדי לבסס את המסקנה כי העותר היה מודע לכך שקיבל את השוחד בשל תפקידו. בהקשר זה היא מציינת כי ערכאת ערעור רשאית להתערב במסקנות שהוסקו מן הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא.

6.לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה לה הגעתי למסקנה שדינה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], שכותרתו דיון נוסף, קובע:

"...נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף."

המקרה דנן אינו נופל לגדר אותם מקרים בהם דן הסעיף האמור. בית המשפט לא קבע כל הלכה בין במישרין ובין בעקיפין. הוא יישם דין קיים ומושרש בהליך שבפניו. בית משפט שלערעור רשאי להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, כאמור בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. במקרה דנן, פרושים היו בפני בית משפט זה הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט קמא, ובית משפט זה החיל את המבחן המשפטי על ממצאים אלה והסיק מהם, כי בעותר התקיים יסוד נפשי של מודעות לעניין קבלת המתת בהקשר של תפקידו.

וכך נכתב בפסק הדין נשוא עתירה זו:

"לדידי,

די בקביעותיו של בית משפט קמא , כדי להצביע, מעבר לכל ספק סביר, על קיומה של המודעות הנדרשת אצל המשיב" (כבוד השופטת שטרסברג- כהן בעמ' 24 לפסק הדין)

גם אני סבור שבמקרה שעומד לפנינו חייבו ממצאי בית משפט קמא , את המסקנה שהתקיים אצל המשיב היסוד הנפשי של עבירת השוחד" (כבוד השופט זועבי בעמ' 29 לפסק הדין) (ההדגשות אינן במקור - א' ב').

מודעותו של העותר הוסקה על ידי דעת הרוב, הן מנסיבות המקרה והן תוך הסתמכות על החזקה העובדתית, הנובעת מנסיון החיים ויושמה פעמים רבות בפסיקה (ראו: ע"פ 763/77 מרדכי בריגה נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(2) 824, 826, ע"פ 621/78 יוסף אסא נ' מדינת ישראל , פ"ד לג(1) 75, 79, ע"פ 6857/93 מדינת ישראל אברהם מוזס (לא פורסם)) לפיה בדרך כלל יש להעמיד עובד ציבור בחזקתו שהוא יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו את חסדיהם, אלא על מנת שיטה להם חסד במסגרת מילוי תפקידו. עוד יצויין בהקשר זה, כי טענת העותר לפיה בהתעורר ספק עליו לפעול לטובת הנאשם, לאו טענה היא: במקרה דנן, לא היה ספק בקרב שופטי הרוב כי אכן התקיים אצל העותר היסוד הנפשי הנחוץ לשם הרשעתו בעבירת השוחד.

לאור כל האמור לעיל, העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.