רע"פ 1304/00 מרים קרופצ'יק נ. מדינת ישראל

1.המבקשת הורשעה בבית משפט השלום בעבירות של לקיחת שוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז1977- ומרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק ונגזרו עליה מאסר לתקופה של שנתיים מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי בערעור, דחה את הערעור על הכרעת הדין, קיבל את הערעור על גזר הדין, הקל בעונשה של המבקשת, והעמיד את תקופת המאסר על 22 חודשים מתוכם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, כפוף לחוות דעתו של הממונה על עבודות שירות.

2.לטענת המבקשת מעוררת בקשתה "שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות כללית החורגות מן הענין של הצדדים להליך". טענה זו אמורה להביא את הבקשה בגדר אלה שראוי ליתן רשות ערעור בעטיין. ולא היא. עיון מדוקדק בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, מעלים, כי על אף הלבוש המשפטי הסדור שמלביש בא כוחה המלומד של המבקשת את הטענות שבבקשה, אין זו אלא בקשה להושיב את בית משפט זה כערכאת ערעור ב"גלגול" שלישי על מנת לבדוק מחדש את העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה ואת המסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן. אין ערכאה זו מיועדת לעשות כן ואין הטענות מעלות - עניינית - שאלות שראוי ליתן רשות ערעור בגינן.

3.המבקשת מלינה על כך שערכאת הערעור לא בדקה כראוי את הממצאים העובדתיים ואת המסקנות שהוסקו מהן ולא העבירה תחת שבט הביקורת את הסוגיה שהועמדה לדיון וכי כתוצאה מכך נגרם לה עיוות דין. אינני סבורה כן. הערכאה הראשונה לא קיבלה את גירסת ההגנה והעדיפה עדויות עדי תביעה על פני עדויות ההגנה. אלא שבכך אין כל רבותא כל עוד מעוגנות קביעותיה בחומר הראיות והן עומדות במבחן הביקורת השיפוטית של ערכאת הערעור. כזה הוא המקרה שבפנינו. בית המשפט המחוזי קבע, בצדק, כי הערעור שלפניו עקרו אם לא כולו, מכוון כנגד ממצאי מהימנות של הערכאה הראשונה ולא מצא להתערב באלה. בית המשפט המחוזי עשה מלאכתו נאמנה. אין זה מחובתו של בית משפט לערעורים להשיב לכל טענה וטענה שבסכומים המוגשים לו על ידי הצדדים. די בכך שאין הוא מוצא כי יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה בקביעת העובדות בהסקת המסקנות וביישום הדין. אין הוא צריך לכתוב מחדש את פסק-הדין כאילו הוא יושב על מדוכת הערכאה הראשונה. תפקידו בביקורת שיפוטית כערכאת ערעור וכזו נעשתה על ידו.

4.המבקשת מעמידה כשאלה עקרונית לדיון את השאלה, "מהו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת השוחד". שאלה זו נדונה והוכרעה בבית משפט זה, שקבע כי היסוד הנפשי הנדרש ממקבל המתת הוא מודעות בלבד לכך שהמתת ניתנת לו בקשר למילוי תפקידו ולא היתה ניתנת לו כאדם פרטי. היינו, המודעות הנדרשת מלוקח השוחד מתייחסת לכוונה של נותן השוחד. כוונה לתת מתת לעובד הציבור בעד פעולה הקשורה לתפקידו. (ראו ע"פ 1877/99, 1917/99 מדינת ישראל נ' חיים בן עטר

(טרם פורסם) וכן דנ"פ 6162/99 חיים בן עטר נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם). שאלת מהותו של היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירות שוחד הוכרעה ואיננה מצריכה דיון מחדש. הדעות בערעור שם נחלקו בשאלת יישום ההלכה על העובדות. במלים אחרות, האם התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעה בעבירה. אשר ליישום ההלכה בענייננו, הערכאה הראשונה התייחסה לפסיקה קודמת של בית משפט זה, בה נקבע כי די בעצימת עיניים של המקבל ובהנחה כי עובד ציבור יודע שהנזקקים לשרותיו אינם נותנים לו את מתנותיהם אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו וכי על הכוונה הפלילית ניתן ללמוד מהנסיבות תוך הסקת מסקנות העולות משורת ההגיון ומניסיון החיים וכי היסוד הנפשי עולה בדרך כלל מתוך נסיבות לקיחת טובת ההנאה. לכל אלה מצא בית המשפט אחיזה בעובדות שקבע.

בית המשפט המחוזי חזר וציין אותן עובדות שנקבעו בדבר היחסים בין המבקשת והמשיב נותן השוחד, שמהן עולה כי לא יצאה שגגה מלפני הערכאה הראשונה משקבעה על פי העובדות שנקבעו על ידה, כי לא יתכן שהמבקשת לא היתה מודעת לכך שהיא מקבלת שוחד.

יישום ההלכה על עובדות המקרה שנקבע אינו שגוי ובכל מקרה אינו מצדיק מתן רשות ערעור לערכאה נוספת.

5."שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות כללית" רואה המבקשת בשאלה "מהו גבול המותר בהפעלת לחץ על עד שחזר בו מעדות שקרית". שאלה זו אינה עקרונית ואינה בעלת חשיבות כללית. בסופו של יום, על בית המשפט להחליט אם העדות מהימנה עליו וזאת גם כאשר עד שינה גרסתו. בית המשפט עשה כן ואין מקום להתערבות, בודאי לא בערכאה שלישית על ידי מתן רשות ערעור.

כל יתר הטענות הן טענות היפות לערכאות הקודמות ואכן הועלו טענות אלה שם ואין בניסוחן המפורט והבהיר כדי להכניסן לגדר אותן טענות המעלות שאלות הראויות להידון בערכאה שלישית.

לא מצאתי בבקשה התייחסות לעונש ובצדק כך.

הבקשה נדחית.