דנ"פ 6167/97 דוד שרעבי נ. מדינת ישראל

1.העותר, שעיסוקו בשיבוץ תלמידים בישיבות, הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ר' אבידע) בעבירות של ביצוע מעשה מגונה, ( עבירה בניגוד לסעיף 348 (ד) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, להלו: "החוק") וביצוע מעשה סדום (עבירה בניגוד לסעיף 347 (א) לחוק). זאת לאחר שנמצא, כי עשה מעשה מגונה בקטין אחד ומעשה סדום בקטין שני. עוד נקבע, כי העותר היה אמור לטפל בשיבוצם של שני קטינים אלה בישיבות, וכי המעשים שעשה העותר בקטינים בוצעו במכוניתו של העותר, לאחר שהעותר החנה את מכוניתו במקום מבודד. הרשעתו של העותר התבססה על שלושה אדנים: הודאת העותר, כפי שניתנה במשטרה; עדות שוטר שנקלע למקום ומצא את העותר כשהוא מבצע אחת מהעבירות שיוחסו לו; ועדותו של אחד הקטינים (בית המשפט החליט להתעלם מעדותו של הקטין השני שמסר עדות ראשית, אך נמלט מדוכן העדים בטרם הושלמה החקירה הנגדית) בית המשפט גזר על העותר עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצר וכן הטיל עליו שנה מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר.

2.בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא וכב' השופטים י. זמיר וד. ביניש) דחה את ערעורו של העותר על הרשעתו, תוך שהוא קובע, כי לא נמצא מקום להתערב בממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי. עוד קבע בית המשפט העליון, כי לא נמצא מקום להתערב גם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי במשפט הזוטא ובאשר לקיום יחסי תלות בין הקטינים לבין העותר, כמשמעם בסעיף 348 (ד) לחוק. עם זאת הורה בית המשפט העליון על קבלת תסקיר בעניינו של העותר ולאחר קבלתו של זה החליט על קיצור תקופת מאסרו של העותר, כך שמאסרו בפועל הועמד על תקופה של שנים-עשר חודשים והוטל עליו צו מבחן לתקופה של שמונה עשר חודשים, שתחילתה עם שחרורו מן המאסר, ואשר במהלכה יזכה העותר לטיפול פסיכולוגי. .

3.בעתירה שבפני מעלה העותר שורת טענות נגד פסקיהם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. אף לגירסת העותר, אין לומר, כי כל אחת מטענות אלה מהווה עילה לקיומו של דיון נוסף. עם זאת בחר העותר להוסיף ולהעלות טענות מטענות שונות שעניינן עיוות דין שנגרם לו, לטענתו. שתי טענותיו העיקריות של העותר הן אלה: ראשית - לטענת העותר, לא היה מקום להסתמך גם על עדות הקטין שנחקר בחקירה ראשית, אישר את שאמר בחקירת המשטרה וסרב להשיב לשאלות ב"כ העותר. העותר מוסיף וטען, כי בית המשפט העליון טרם נתן דעתו לסוגיית קבילות עדותו של עד מעין זה; ושנית - העותר טוען, כי הקביעה, כי התקיימו יחסי תלות בין העותר לקטינים, היא קביעה חדשנית המצדיקה קיום דיון נוסף. כאמור מוסיף העותר ומעלה טענות שעניינן במשפט הזוטא בו נדחו טענותיו, במהימנותם של הקטינים, בקביעות בית המשפט המחוזי בדבר אי-מהימנותם של העדים שהעידו מטעמו של העותר, ועוד כהנה וכהנה טענות באשר לאופן ניהול משפטו של העותר בבית המשפט המחוזי. לא מצאתי מקום להרחיב בהצגתן של טענות אלו, שמקומן בערעור, ולא בעתירה לקיום דיון נוסף.

4.המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף במקרה זה. לדבריה בפסק הדין נשוא העתירה לא הותוותה כל הלכה משפטית חדשה המבססת עילה לקיומו של דיון נוסף. פסק הדין מאמץ אל קירבו את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט קמא. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי עיקר טענותיו של העותר הן טענות עובדתיות שאינן מהוות עילה לדיון נוסף. עוד טוענת המשיבה, כי אפילו התעוררה בפני ערכאת הערעור סוגייה שלא נדונה מעולם בבית משפט זה, הרי שאין בכך להצדיק מניה וביה את קיומו של דיון נוסף.

5.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את העתירה לקיום דיון נוסף. לא מצאתי בעתירה כל טענה או נימוק שיש בהם כדי לבסס עילה מן העילות לקיום דיון נוסף, כהגדרתן בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-. סוגיית קבילותה של אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט נדונה באריכות על ידי בית משפט זה במסגרת דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא , פ"ד מז (3) 661. ולעניין זה אין חידוש או שינוי בפסק הדין נשוא העתירה. גם טענתו השניה של העותר - בדבר הגדרתם של יחסי מרות - אינה מצדיקה את קיומו של דיון נוסף. ההכרעה בעניין זה היא בבסיסה עובדתית והיא תוצאה של שקלול מצבם של הקטינים, מעמדו האמיתי והנחזה של העותר, הציפיות שתלו הקטינים והוריהם בעותר וכן הלאה. מטבע הדברים, אין ההכרעה בסוגייה חורגת ממסגרתה של מערכת היחסים הספציפית שהתקיימה בין העותר לבין הקטינים. אין בהכרעה זו משום חשיבות כללית מיוחדת, ואפילו יש בה חידוש או ראשוניות, הרי אין חידוש זה, כשלעצמו, מצדיק את קיומו של דיון נוסף (וראה: ד"נ 18/86 מוזס קיסלר נ' מדינת ישראל , פ"ד מ (3) 443, 446).

העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.

העותר יתייצב לריצוי עונשו בתחנת המשטרה ברחובות ביום א', 15.2.98, עד השעה 10:00.