דנ"פ 6315/09 יחיא תורק נ. מדינת ישראל

1.

זוהי עתירה לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1292/06 ובע"פ 1309/06 (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה , ח' מלצר ו ע' פוגלמן ) במסגרתו נתקבל ערעורה של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון צ'רניאק ). בפסק הדין בוטלה קביעת בית המשפט המחוזי במשפט זוטא, לפיה הודאות שמסר העותר לאחר שחתם על הסכם עד מדינה אינן קבילות נגדו והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שישוב ויבחן את קבילות הודאותיו של העותר.

2.

העותר הועמד לדין בגין חלקו בהטמנת מטען חבלה ברכבו של אשר אילוז (להלן: אילוז ). כתוצאה מפיצוץ מטען החבלה נהרג בנו של אילוז, אביב אילוז ז"ל, בהיותו בן שלוש שנים, ואילוז נפצע קשה (להלן: פרשת אילוז ). העמדתו של העותר לדין בגין חלקו בפרשה זו באה לאחר שרשרת אירועים שתוארה במלואה בפסק-הדין נשוא עתירה זו, ותובא כאן בקצרה. העותר חתם על הסכם עד מדינה לגבי מקרי רצח וניסיונות רצח שונים שאירעו ביפו בשנים 2002-2001, שאינם כוללים את פרשת אילוז (להלן: העבירות האחרות ). הסכם זה (להלן: ההסכם הראשון ) כלל "סעיף הפרה" שבו נקבע כי אם יפר העותר את הסכם עד המדינה, הוא יועמד לדין, וחומר הראיות שנאסף וייאסף נגדו, לפני החתימה על ההסכם ולאחריה, יוכל לשמש כראיה נגדו. בעקבות הסכם זה מסר העותר הודעות במשטרה המפלילות אחרים וכן את עצמו.

כחודש לאחר החתימה על ההסכם הראשון, הודה העותר כי נטל חלק בפרשת אילוז. על יסוד הודאות אלה וחומר ראיות נוסף, הוגש נגד העותר כתב אישום בגין חלקו בפרשה זו. בעקבות הגשת כתב אישום זה חזר בו העותר מכוונתו לשמש עד מדינה כאמור בהסכם הראשון. על רקע זה, ועל רקע החשיבות שייחסה המדינה לעדותו של העותר, הוחלט להעניק לו מעמד של עד מדינה גם בפרשת אילוז, ונחתם עימו הסכם נוסף (להלן: ההסכם השני ). גם במסגרת הסכם זה (שהיה למעשה הרחבה של ההסכם הראשון) נכלל סעיף הפרה זהה בנוסחו לזה שנכלל בהסכם הראשון. בעקבות החתימה על ההסכם השני, מסר העותר הודאות נוספות לגבי חלקו בפרשת אילוז.

מקצת הנאשמים שהעותר אמור היה להעיד נגדם בתוקף מעמדו כעד מדינה (להלן: הנאשמים האחרים ), עתרו לבית משפט זה נגד ההחלטה להעניק לעותר מעמד של עד מדינה (ראו: בג"ץ 4085/03

תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 16.6.2003)). עתירתם נדחתה, ולענייננו חשובה תגובתה של המדינה לעתירה, במסגרתה טענה המדינה, בין היתר, כי מוצדק להעניק לעותר מעמד של עד מדינה, משום שקיים חשש כי הודאותיו של העותר יימצאו בלתי קבילות נגדו, שכן ניתן לקבל טיעון לפיו מסר העותר הודאות אלה בסברו כי פרשת אילוז נכללת בהסכם הראשון.

סמוך למועד שבו אמור היה העותר להעיד על-פי ההסכם הראשון, מסר העותר לחוקרי המשטרה גרסאות שונות מאלה שמסר לחוקריו בעבר, ובכך הפר את תנאי ההסכם הראשון. נוכח ההפרה החליטה המדינה לבטל את שני ההסכמים. העותר הועמד לדין רק בגין חלקו בפרשת אילוז. לגבי חלקו של העותר בעבירות האחרות, הוחלט שלא להעמידו לדין, בגין היעדר ראיות מספיקות להרשעה. גם כנגד החלטה זו – שלא להעמיד את העותר לדין בגין חלקו בעבירות האחרות – עתרו מקצת הנאשמים האחרים לבית משפט זה (ראו: בג"ץ 5091/03 תורק נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד נז(5) 665 (2003)). עתירתם נדחתה, ואולם גם כאן חשובה לענייננו תגובת המדינה. המדינה טענה במסגרת אותו הליך כי תתקשה להוכיח שהודאותיו של העותר לגבי העבירות האחרות ניתנו מרצון טוב וחופשי, משום שהעותר מסר את הודאותיו "רק לאחר מסע שכנועים".

3.

כאמור, העותר הועמד לדין בגין חלקו בפרשת אילוז. במשפטו טען העותר נגד קבילות ההודאות שמסר בעניין זה. בית המשפט המחוזי ערך משפט זוטא בשאלת הקבילות, וקבע כי הודאותיו של העותר אינן קבילות כראיה נגדו, שכן הן ניתנו במסגרת משא-ומתן לכריתת הסכם עד מדינה שאותו יזמו החוקרים. גם ביחס להודאות שנגבו מהעותר לאחר חתימת ההסכם השני, נקבע שאינן קבילות.

4.

על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ערערו הן המדינה הן העותר. ערעורה של המדינה התקבל. בפסק דין ארוך ומפורט, נדרש בית המשפט העליון למספר סוגיות שעלו מטענות הצדדים, ובעיקר לשתי שאלות מרכזיות: הראשונה , מהם הקריטריונים לפיהם יש לבחון את קבילותה של הודאה, שנמסרה מפיו של עד מדינה לאחר חתימה על הסכם עד מדינה; ו השנייה , האם המדינה מושתקת מלטעון טענות שיש בהן סתירה לנטען על-ידה בהליכים קודמים.

5.

באשר לשאלה הראשונה , נפסק כי יש להבחין בין הודאות שנמסרו עובר לחתימה על הסכם עד המדינה, לבין הודאות שנמסרו לאחריה. נקבע כי אין מניעה עקרונית לקבל הודאה שניתנה לאחר חתימת הסכם עד מדינה, בכפוף לבחינת חופשיות רצונו של הנחקר, כאמור בסעיף 12 לפקודת הראיות.

עוד נפסק כי "מבחן היוזמה", הבוחן מי מהצדדים להסכם עד המדינה יזם את כריתתו, זוכה למשקל משמעותי ביותר בקביעת קבילותן של הודאות שנמסרו במסגרת משא ומתן לכריתת הסכם עד מדינה, אך חדל, בשלב שלאחר החתימה, להוות "אינדיקציה ראייתית בלעדית לחופשיות הרצון של הנחקר". בעוד שבשלב המשא ומתן, הצגת

האפשרות לנחקר לזכות במעמד של עד מדינה, מהווה משום "פיתוי והשאה" המשבשים את יכולת בחירתו, הרי שלאחר חתימת ההסכם – כך נקבע – לא נגרמת בהכרח פגיעה חמורה ומשמעותית באוטונומית הרצון החופשי של מוסר ההודאה. החתימה על הסכם עד מדינה נעשית לאחר שהנחקר בחן ושקל את האפשרויות העומדות בפניו, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. תפיסה זו, כך נקבע, מתיישבת עם השימוש התדיר שנעשה בשיטת המשפט שלנו בהודאות הנמסרות על יסוד התקשרות הסכמית של התביעה עם הנאשם.

גם טעמים אחרים שמצדיקים את השימוש ב"מבחן היוזמה" בשלב המשא ומתן, כך נקבע, אינם עומדים בשלב שלאחר כריתת ההסכם. נפסק כי אין, בהכרח, מימד של חוסר הוגנות בשימוש בהודאה שנמסרה על בסיס הסכם עד מדינה, שכן ההסכם מעגן מראש את טובות ההנאה המובטחות לעד המדינה כמו גם את המחויבויות שנטל על עצמו. שימוש בהודאה שמסר עד מדינה על בסיס ההסכם שנכרת עימו, בניגוד להודאה שנמסרה במהלך המשא ומתן, גם אינו פוגע באינטרס הציבורי בדבר שימור מוסד עד המדינה. לפיכך נקבע, כאמור, כי המבחן לקבילותן של הודאות שניתנו לאחר חתימה על הסכם עד מדינה הוא זה הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות: חופשיות רצונו של הנחקר, שתיבחן לפי מכלול הנסיבות הפרטניות האופפות את מסירת ההודאה.

6.

בית המשפט העליון המשיך ונדרש לשאלה השנייה – נפקותם של השינויים שחלו בעמדת המדינה. כזכור, בהליך שלפנינו טענה המדינה לקבילות הודאותיו של העותר שניתנו לאחר חתימת ההסכמים, באופן הסותר טענות שטענה בהליכים קודמים ושהתקבלו שם על-ידי בית המשפט. בנוסף, טענות המדינה בערעור בעניין "מבחן היוזמה", אינן תואמות במלואן את טענותיה בהקשר זה בבית המשפט המחוזי. על רקע זה, נבחנה השאלה אם יש בשינויים שחלו בעמדת המדינה כדי למנוע ממנה להעלות טענות אלה.

נקבע, שלצורך הדיון במקרה שלפנינו, ניתן להניח שדוקטרינת "ההשתק השיפוטי" עשויה לחול גם בתחום המשפט הפלילי, אך הודגש כי מכל מקום "החלתו של ההשתק השיפוטי בגדרי הדין הפלילי, תיעשה בהתאמה המתחייבת ממהותו ואופיו של הליך זה". במקרה זה, כך נקבע, על אף ש"הדעת אינה נוחה" מהתנהלותה של המדינה, האיזון בין האינטרסים השונים – אמינות השלטון, הגשמת מטרותיו של ההליך הפלילי והסתמכותו או ציפייתו של העותר – מוביל למסקנה כי הסעד הראוי בנסיבות העניין אינו השתקתה של המדינה. יצוין כי השופט מלצר , בדעת יחיד, הצטרף לתוצאה זו של אי-השתקת המדינה "בדוחק", וזאת "בשים לב לאיזון מכלול האינטרסים הנוגדים". לשיטתו, השינויים שחלו בעמדת המדינה במקרה זה יובאו בחשבון (בין יתר השיקולים) בבחינת השאלה אם ההודאה היתה חופשית ומרצון.

בסיכומו של דבר, הוחלט להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם הכרעה מחדש בשאלת קבילות ההודאות, וכן בשאלת משקלן של ההודאות ככול שימצאו קבילות.

7.

העותר סבור כי יש בפסק הדין משום סתירה להלכות קודמות של בית משפט זה, באופן המצדיק קיומו של דיון נוסף. לטענת העותר, פסק הדין קבע שתי הלכות חדשות: האחת , בנוגע לקבילותן של הודאות שנגבו מעד מדינה לאחר החתימה על ההסכם עימו, ואי תחולתו של "מבחן היוזמה" בהקשר זה; השניה , בשאלת תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי בהליך הפלילי. העותר ממשיך וטוען כי יש מקום לבחון מחדש את סוגיית רצונו החופשי של נאשם בשלב שלאחר החתימה, לרבות מידת "הפיתוי וההשאה" המתקיימת בשלב זה, והיחס בין "מבחן היוזמה" לבין המבחן הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות. בעניין תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי במשפט הפלילי, טוען העותר כי האופן שבו יושמה בפסק הדין מחמירה עם נאשמים, ואינה עולה בקנה אחד עם הדגש הניתן בפסיקה לזכות להליך הוגן.

8.

המשיבה מצידה סבורה כי אין מקום לקיים הליך של דיון נוסף. לטענתה, גם אם יש בפסק הדין חידוש הלכתי, הוא אינו עומד בסתירה להלכות קודמות של בית משפט זה. לא מדובר, כך טוענת המשיבה, בחידוש או "מהפכה" בדיני הראיות, אלא הכרעה המתבקשת בנסיבות המקרה, שאינה חורגת מן ההתפתחות הטבעית של ההלכה בעניין זה. ההלכה נשענת על פסיקת בית משפט זה בסוגיות הנוגעות לעניין, לרבות פרשת יששכרוב ( ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם, 4.5.2006) (להלן: פרשת יששכרוב )), ומעוגנת גם במצב הנוהג בישראל באשר להודאות עד מדינה ובטעמים שבאינטרס הציבורי. באשר להשתק השיפוטי, סבורה המשיבה כי בית המשפט כלל לא קבע הלכה חדשה בנושא, אלא רק הניח כי הדוקטרינה חלה לצורך הדיון בלבד. משלא נקבעה הלכה חדשה בנושא, כך נטען, אין מקום לקיים דיון נוסף בסוגיה.

9.

דין העתירה להידחות.

אכן, פסק הדין הכריע – לראשונה – בשאלת קבילותה של הודאה שנגבתה לאחר חתימת הסכם עד מדינה, ואולם בכך אין טעם מספק לקיומו של דיון נוסף. כבר נקבע כי " פסיקתה של הלכה, ואפילו חדשה וקשה היא, אין בה די כדי להצדיק סטייה מן הכלל הרגיל שלפיו פוסק בית-המשפט העליון בשלושה (ולעיתים במותב רחב יותר) ופסיקתו היא סוף פסוק ואין עליה ערעור" (ראו: דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ (טרם פורסם, 29.11.2004)). זאת בעיקר מקום שבו ההלכה היא "חוליה בשרשרת ארוכה של הלכות משפטיות קיימות... [ו]מוסיפה היא נדבך נוסף על אותן הלכות" (ראו: דנ"פ 2001/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.8.2005), וההפניות שם). דברים אלה יפים גם לענייננו.

במקרה זה, בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים לעומקן, וניתח בצורה מקיפה את השיקולים השונים באשר לקבילותה של הודאה שנגבתה לאחר חתימת ההסכם. ההכרעה שהתקבלה בעניין זה – על דעת כל חברי ההרכב – נסמכת על השיקולים המוכרים זה מכבר בהלכה הפסוקה, לרבות חשיבותו של הרצון החופשי במתן ההודאה. יש לזכור גם כי פסק הדין אינו מתיר באופן גורף את קבלתן של הודאות שנגבו לאחר החתימה על הסכם עד מדינה. בפסק הדין נקבע, כאמור, כי אין מניעה עקרונית לקבל הודאות שכאלה, אך קבלת ההודאות כפופה עדיין – בהתאם להוראת סעיף 12 לפקודת הראיות ולעקרונות שהתוו בפסיקה בעניין זה – לחופשיות הרצון של מוסר ההודאה, אשר תבחן בכל מקרה לפי נסיבותיו. במובן זה פסק הדין גם מתיישב היטב עם התפיסה המעניקה לחופשיות הרצון מעמד מרכזי, וזאת בדומה לתפיסה הבאה לידי ביטוי בפרשת יששכרוב . משכך, המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים נדירים ומצומצמים בהם יורה בית המשפט על קיומו של דיון נוסף, בהתאם להוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

ועוד:

כפי שהודגש גם בפסק הדין, שאלת קבילותה של הודעה שניתנה לאחר חתימת הסכם עד המדינה, נבדלת משאלת קבילותה של הודעה שניתנה עובר לחתימה. ההבדלים בין השלבים האלה עשויים להצדיק גם התייחסות שונה בכל הנוגע להודאות שנגבו בכל שלב. בעוד שההלכה שנקבעה בפרשה שלפנינו עניינה השלב שלאחר החתימה, ההלכה הפסוקה בעניין "מבחן היוזמה" מתמקדת בהודאות שניתנו קודם לחתימה על ההסכם. משכך, ההלכה שנקבעה אינה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית משפט זה, אלא מוסיפה עליה נדבך, וגם מן הטעם הזה אין הצדקה לקיומו של דיון נוסף.

אף בעניין ההשתק השיפוטי לא מצאתי שיש מקום לקיים דיון נוסף, שכן ספק אם נקבעה הלכה בעניין זה. בכדי להצדיק קיומו של דיון נוסף, קביעת ההלכה בפסק הדין צריכה להיות גלויה, מפורשת וברורה. במקרה זה, נראה כי בית המשפט ביקש להימנע מהכרעה עקרונית בעניין תחולתה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי בגדרי המשפט הפלילי, והסתפק בהנחה "...לצורך הדיון, כי ההשתק השיפוטי יחול, במקרים מתאימים, גם בגדריו של ההליך הפלילי" (פסקה 76). אף סוגיה זו אינה מצדיקה, אפוא, קיומו של דיון נוסף.

התוצאה היא שהבקשה לדיון נוסף נדחית.