דנ"פ 6453-22 דנ"פ 6453-22

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דין (להלן: פסק הדין; השופטים נ' סולברג, ד' מינץ וא' שטיין) שניתן בער"פ 8481/21 (להלן: ההליך) ביום 11.9.2022, ובו נדחה ערעור המבקש על החלטת רשם בית המשפט העליון, השופט ר' גולדשטיין (להלן: הרשם), מיום 7.11.2021 ברע"פ 8227/20 שלפיה למבקש אין זכות ערעור בשלב זה של ההליך הפלילי המתנהל נגדו על הוצאות שהוטלו עליו במסגרתו.

רקע הדברים

1.נגד המבקש, מספר נאשמים נוספים וחברה בע"מ הוגש כתב אישום מאוחד (ת"פ 2436-12-15). בתחילה, טען המבקש כי לא שימש כמנהל החברה, אך בדיון שהתקיים בהמשך הודיע שלא יעמוד על טענה זו. בפתח דיון ההוכחות הראשון, שהתקיים ביום 26.11.2020, הודיע המבקש כי הוא עומד על הטענה שלא שימש כבעל תפקיד בחברה, ובעקבות כך נתן בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט ג' אזולאי) את ההחלטה הבאה (להלן: ההחלטה על חיוב בהוצאות):

"שינוי חזית מצד [המבקש] גורם לכך שעדים שזומנו לישיבת ההוכחות היום לא ייחקרו ויחזרו כלעומת שבאו. מאות קרטונים של מוצגים אשר ממלאים מחצית מאולם ביהמ"ש, גם הם יחזרו כלעומת שהובאו. עורכי הדין שהתכוננו לחקירת עדים יחזרו כלעומת שבאו. מקליט מחברת הקלטה יחזור כלעומת שבא. בית המשפט שיומנו עמוס עד לעייפה ייאלץ לבטל יום הוכחות. וכל זה על שום מה? על שום [שהמבקש] החליט לחזור בו שוב מעמדתו ולגרום לדחייה של יום הוכחות נוסף ואולי אף ימים נוספים. נראה כי יש להבהיר [למבקש] מהו הנזק שנגרם וייגרם. על כן, אני מחייב את [למבקש] לשלם הוצאות בסך 30,000 ₪, אשר ישולמו לאלתר לקופת ביהמ"ש".

2.המבקש הגיש על החלטה זו בקשת רשות ערעור, אשר הועברה בהחלטת השופט ג' קרא ללשכת הרשמים לצורך סיווג ההליך.

ביום 7.11.2021 ניתנה החלטת הרשם בה נקבע כי ההחלטה על חיוב בהוצאות אינה מהווה הכרעה סופית בהליך הפלילי שהוגש נגד המבקש וכי משכך יש לסווג את ההחלטה כ"החלטת ביניים" ולא כ"פסק דין". בהמשך לכך נקבע כי לצורך סיווג ההליך יש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה שניתנה מכוח תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי או התקנות), שזו לשונה:

הטלת תוצאות בדחיית משפט

21.(א) נעתר בית המשפט לבקשת בעל דין לדחות את מועד המשפט או נדחה מועד המשפט בשל מעשה או מחדל של בעל דין, רשאי בית המשפט אם ראה הצדקה לכך, להטיל על בעל הדין שבעטיו נגרמה הדחיה, הוצאות בפועל לטובת הצד שכנגד.

(ב) לא יטיל בית המשפט הוצאות כאמור בתקנת משנה (א) אלא לאחר שנתן הזדמנות לבעל הדין להשמיע דברו.

נקבע כי מאחר שאין בנמצא הוראת דין מפורשת המקנה זכות ערעור על החלטה המטילה הוצאות לפי תקנה 21 לתקנות, המסקנה היא כי לא ניתן לערער על החלטה זו אלא לאחר מתן פסק הדין הסופי בהליך. הרשם ציין אמנם כי ניתן לטעון שתוצאה זו היא תוצאה קשה עבור נאשם וכי חיוב נאשמים בהוצאות עלול לגרום לעיוות דין, אולם קבע כי הקשיים הללו אינם מאפשרים את פריצת הכללים הדיוניים של סדר הדין הפלילי. לצד זאת ציין הרשם כי הפסיקה נתנה מענה מסוים לקשיים העומדים לפני נאשם המבקש להשיג על חיובו בהוצאות, וזאת באמצעות ערעור על פסק הדין הסופי או הגשת בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות.

3.על החלטת הרשם הוגש הערעור נושא הבקשה דנן, אשר נדחה ביום 11.9.2022. השופט מינץ אשר כתב את חוות דעת העיקרית, עמד על הכלל שלפיו בהליכים פליליים לא ניתן לערער על החלטות ביניים אלא במסגרת הערעור על פסק הדין כולו, וזאת למעט מספר חריגים. צוין כי המבחן בפסיקה לסיווג החלטה כ"פסק דין" או כ"החלטת ביניים" הוא מבחן מהותי, הבוחן האם בירור המחלוקת הכוללת שהובאה לפני בית המשפט הסתיים עם מתן ההחלטה או שמא נותרה בידיו מלאכה נוספת וכן צוין כי תוכנה ונושאה של ההחלטה הוא שיקול נוסף שיש ליתן עליו את הדעת, במובן זה שהחלטה שנושאה טפל לנושא המחלוקת העיקרית, תסווג במרבית המקרים כ"החלטת ביניים".

השופט מינץ יישם את האמור על ענייננו וקבע כי אין מחלוקת על כך שההחלטה על החיוב בהוצאות לא הביאה את המחלוקת הכוללת לסיומה, ונושאה של ההחלטה טפל למחלוקת העיקרית שבין הצדדים. משכך, נקבע כי מדובר בהחלטת ביניים שעליה ניתן להגיש ערעור רק בסיומו של ההליך, אלא אם קיימת הוראה מפורשת בדין המתירה הגשת ערעור עליה במהלך ההליך. השופט מינץ אימץ את קביעת הרשם לפיה ההחלטה בדבר החיוב בהוצאות ניתנה מכוח תקנה 21 לתקנות, והוסיף כי "[המבקש] לא הצביע על מקור דין אחר שמכוחו ניתנה ההחלטה". עוד צוין כי טענות המבקש לפיהן ההוצאות שנפסקו אינן עומדות בתנאים הקבועים בתקנה – בכך שהן נפסקו לקופת בית המשפט והוטלו מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע דברו כמצוות תקנה 21(ב) – מופנות כלפי אופן הפעלת הסמכות, ולכן הן צריכות להתברר בדיון על ההחלטה לגופה, אך אין בהן כדי לשנות את סיווג ההליך. השופט מינץ עמד על כך שמדובר בתוצאה קשה שעשויות להיות לה "השלכות בעייתיות, ובכלל זה זהירות יתר של נאשמים מהעלאת טענות מסוימות בשל החשש מפסיקת הוצאות נגדם", אך קבע כי "עניין זה הוא למחוקק לענות בו, ולא לבית המשפט", והטעים כי באופן כללי הטלת הוצאות משפט על נאשם ראוי שתיעשה "במשורה ובמקרים חריגים בלבד". עוד נקבע כי בעל דין שחויב בהוצאות במסגרת ההליך, רשאי להגיש בסוף ההליך ערעור על ההחלטה, שיסווג כערעור פלילי, אף מקום שבו הוא אינו רשאי או מעוניין להגיש ערעור על פסק הדין הסופי. השופט מינץ הוסיף כי כל מסקנה אחרת תביא לשלילת זכות הערעור מבעל הדין, שהיא בעלת "מעמד רם וחשיבות רבה".

4.השופט שטיין הצטרף למסקנת השופט מינץ, אך ציין כי לגישתו הטעם לכך שבעל דין שחויב בהוצאות ולבסוף זכה בדינו רשאי לערער בסופו של ההליך רק על חיובו בהוצאות, נובע מכך שזכות הנאשם לערער היא זכות חוקתית. לפיכך, כך נקבע, בהינתן שני פירושים סבירים לכללי הערעור שאחד מהם מאפשר הגשת ערעור על חיוב הנאשם בהוצאות גם כאשר הלה נמצא זכאי – חובה לבחור בפירוש זה. השופט שטיין קבע כי החלטת ביניים המחייבת נאשם בהוצאות היא החלטה שהערכאה הדיונית רשאית לשנות בכל עת לפני מתן פסק הדין, שאז היא הופכת "להחלטה סופית וחלק אינטגרלי מפסק הדין", שעליה רשאי הנאשם לערער.

5.השופט סולברג, בדעת מיעוט, ציין כי לשיטתו זכות הערעור אינה נקבעת לפי סוג ההליך, אלא לפי עניינה של ההחלטה לגופה, כך שהחלטה המכריעה בעניין אזרחי, גם אם ניתנה בהליך פלילי – ניתנת לערעור, אם ניתנה רשות. לעומת זאת, החלטה שעניינה פלילי, אינה ניתנת לערעור עד לאחר גזר הדין, אף לא בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. השופט סולברג בחן את ההוצאות שהוטלו על המבקש וציין כי החלטת בית המשפט המחוזי לא אזכרה את תקנה 21 אף לא ברמז; כי התקנה מאפשרת להטיל הוצאות "לטובת הצד שכנגד" אך ההוצאות הוטלו לטובת קופת בית המשפט; כי התקנה מאפשרת לחייב בעל דין בתשלום "הוצאות בפועל", אך הסכום שבו חויב המבקש, 30,000 ש"ח, הוא "סכום בלתי-פרופורציונלי, החורג מאומדן הוצאות שהוצאו בפועל, מחמת ביטול הדיון"; וכי התקנה מחייבת מתן הזדמנות לבעל הדין "להשמיע דברו" בטרם יחויב בהוצאות, והדבר לא נעשה בענייננו. נוכח כל אלה קבע השופט סולברג כי בית המשפט המחוזי הטיל את ההוצאות מכוח סמכותו הטבועה, אשר כבר הוכרה בפסיקה כמסמיכה את בית המשפט להטיל הוצאות על נאשם. בהתאם, כך נקבע, מדובר בסמכות "'אזרחית' באופייה" ומשכך עסקינן ב"החלטה אחרת [...] בעניין אזרחי", אף אם ההחלטה ניתנה במסגרת הליך פלילי, אשר בנסיבות העניין מקימה זכות ערעור אף שעסקינן בהחלטה על הטלת הוצאות.

טענות הצדדים

6.מכאן הבקשה שלפניי, בה טוען המבקש, בין היתר, כי פסק הדין שגוי מאחר שהיה על בית המשפט לבחון את ההחלטה על החיוב בהוצאות לפי מבחן מהותי המוליך למסקנה כי החלטה זו מסיימת את ההתדיינות בכל הנוגע לחיובו בהוצאות, שאינה טפלה להליך הפלילי. בהתאם, כך נטען, מדובר בפסק דין שעליו ניתן להשיג מיד בערעור בזכות. המבקש מפנה לחוות דעתו של השופט סולברג, וטוען כי בענייננו לא מתקיימים הרציונלים התומכים בכלל שלפיו אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי. כמו כן טוען המבקש כי רק לאחרונה דן בית משפט זה בהוצאות שהוטלו בהליכים פליליים, ובסופם המליץ על ביטול ההוצאות שנפסקו, ועוד הוא מפנה להליכים קודמים שהתקיימו בפני בית משפט זה ושבהם בוטלו בסופו של יום הוצאות שהוטלו בהליך הפלילי, אך הסתיימו ללא קביעות פוזיטיביות (להלן: ההליכים הקודמים בעניין ההוצאות). המבקש מוסיף וטוען כי החלטות להשית הוצאות בהליך פלילי הן חריגות ביותר, כך שאין חשש מפני "הצפת בתי המשפט" בהשגות עליהן, אך מאידך יש בהן אפקט מצנן בניהול הגנתו של נאשם הפוגע קשות בזכותו להליך הוגן, ובפרט בנסיבות כמו בענייננו שבו הוטלו על המבקש "הוצאות מופרזות" בסך של 30,000 ש"ח לתשלום מיידי.

המבקש מטעים כי דעת הרוב קבעה שההוצאות הוטלו עליו מכוח תקנה 21 לתקנות, אך אם כך – הדבר נעשה בחריגה מסמכות. לטענתו, הותרת פסק הדין על כנו תוביל להשלכות קשות לא רק עבורו אלא עבור "[כל] הנאשמים בהליכים פליליים", ולפיכך יש לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב. המבקש מוסיף כי פסק הדין מעורר גם שאלות בנוגע לגבולות "הסמכות הטבועה" של בית המשפט לחייב בהוצאות נאשם בהליך פלילי, ובפרט האם ניתן להשית הוצאות כאלה מקום שבו הצד שכנגד כלל לא ביקש זאת; והאם ניתן להשית הוצאות העולות על ההוצאות שנגרמו בפועל לצד שכנגד.

7.המשיבה טוענת כי דין הבקשה להידחות מאחר שלטענתה השאלות העקרוניות שמעלה המבקש כלל לא עמדו במוקד פסק הדין, אשר עסק רק בשאלת מועד הערעור על החלטה המטילה הוצאות על נאשם בהליך פלילי, וכי התייחסות בית המשפט לשאלת סיווג ההליך כפלילי או אזרחי נעשתה רק "בשולי הדברים". המשיבה טוענת כי טענות המבקש הן בעיקרן "ערעוריות" ואין בהן הצדקה לקיום דיון נוסף בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה. המשיבה סבורה כי פסק הדין אינו עומד בסתירה לפסיקה קודמת, והיא מטעימה כי ההליכים הקודמים בעניין ההוצאות הסתיימו בלא פסק דין הקובע קביעות פוזיטיביות כלשהן, וממילא כי לא ניתן לומר שפסק הדין סותר הלכות קודמות. המשיבה סבורה כי פסק הדין אינו קובע "הלכה חדשה בסוגיה עקרונית" אלא אך מיישם את המבחן המהותי המקובל בפסיקה לצורך סיווג החלטה על הסוגיה הפרטית של הטלת הוצאות בהליך פלילי. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הסוגיה שנדונה בפסק הדין אינה בעלת חשיבות המצדיקה קיום דיון נוסף, שכן מדובר למעשה רק בשאלה של סדרי דין המסדירה את מועד הגשת הערעור, ולגופו של עניין הודגש בפסק הדין כי אין בו כדי להביע עמדה לגבי הטענות נגד ההחלטה לגופה. המשיבה מדגישה כי אין מחלוקת על כך שההחלטה להשית הוצאות על נאשם בהליך פלילי "עשויה להיות בעלת משמעות ממשית עבור בעל הדין", אך לגישתה מאחר שמדובר בחיוב כספי – מדובר בהחלטה הפיכה שאותה ניתן לתקן, במקרה הצורך, בבוא העת במסגרת הערעור על פסק הדין. כמו כן טוענת המשיבה כי אם מושתות הוצאות שבעל דין מתקשה לעמוד בהם, פתוחה בפניו האפשרות לפנות למרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסת תשלום החוב, וגם מטעם זה "מידת השפעתה של החלטה כזו על זכויות מהותיות היא מצומצמת".

8.הסנגוריה הציבורית (להלן: הסנגוריה), אשר הגישה בקשה להצטרף להליך נושא הבקשה דנן כידידת בית משפט, הגישה בקשה להצטרף גם להליך שלפניי. לטענתה, פסק הדין הכריע לראשונה בשאלה עקרונית וכבדת משקל, בניגוד לפרקטיקה שנהגה עד כה, והיא מפנה בהקשר זה להליכים הקודמים בעניין ההוצאות שבהם, לטענתה, הוכרה "באופן מעשי" זכות ערעור מיידית על החלטה המשיתה הוצאות על נאשם בהליך פלילי. הסנגוריה טוענת כי בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה יש לראות בהחלטה על הטלת הוצאות "פסק דין" ולא "החלטה אחרת". לטענת הסנגוריה החשש מפני אפקט מצנן על נאשמים בניהול הגנתם, שעליו עמד גם השופט מינץ, "יורד לשורש הזכות החוקתית להליך הוגן, ו[מחייב] מתן זכות ערעור מיידית". הסנגוריה מדגישה כי הפתרון של הגשת ערעור על הוצאות שהוטלו בהליך פלילי רק בסוף ההליך מוביל לקשיים נוספים ובהם ההשלכות הקשות על נאשמים מעוטי יכולת אשר חובם ילך ויתפח עד שיוכלו לערער על ההחלטה. כמו כן לטענת הסנגוריה האפשרות לבקש את עיכוב ביצוע התשלום אינה מספקת מענה לקשיים שעליהם עמדה, בין היתר, מאחר שההוצאות שהוטלו על נאשם ימשיכו "לרחף" מעל לראשו לאורך חיי ההליך באופן שעשוי להשפיע על ניהול ההגנה מצדו.

דיון והכרעה

9.עיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו להן, ולא בלי התלבטות באתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי ניתן להורות על דיון נוסף אם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה". מן הטעמים שאפרט, אני סבורה כי אין מתקיימת בעניינינו איזו מן החלופות הללו.

10.דומה כי אין מחלוקת בין הצדדים שבענייננו נפסקה הלכה חדשה והגם שיש ממש בטענה כי במקרים מסוימים נהגה פרקטיקה המנוגדת להלכה שבפסק הדין, הרי שבהיעדר הלכה קודמת, אין מדובר במקרה הבא בגדר החלופה הראשונה של סעיף 30 לחוק בתי המשפט, קרי – אין מדובר בהלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת.

11.לצד זאת, דומה כי אין מחלוקת שההלכה שנפסקה מעוררת קשיים, והשופט מינץ והשופט סולברג עמדו שניהם על הקשיים שמעוררת התוצאה שאליה הגיעה דעת הרוב. עם זאת, לטעמי, קשיים אלה הם בעלי השלכה מצומצמת באופן ניכר מכפי שנטען, ומסיבה זו איני סבורה כי מדובר באחד מאותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים קיום דיון נוסף.

12.בפסק הדין נסקרו מספר מקורות סמכות שמכוחם ניתן, במקרים מסוימים, להטיל הוצאות בהליך הפלילי (ראו פסקה 20 לחוות דעתו של השופט מינץ ופסקאות 11-9 ו-13 לחוות דעתו של השופט סולברג). כאמור, דעת הרוב קבעה, בהמשך להחלטת הרשם, כי במקרה דנן ההוצאות הוטלו על המבקש מכוח תקנה 21 לתקנות, ומשכך, ההלכה שנקבעה בפסק הדין תחומה לתקנה זו.

השאלה שיש להכריע בה, אם כן, במסגרת הבקשה שלפניי היא האם ההלכה שלפיה ערעור על הטלת הוצאות מכוח תקנה 21 לתקנות יוגש רק בתום ההליך הפלילי, קשה במידה המצדיקה קיום דיון נוסף בה? על שאלה זו אני סבורה כי יש להשיב בשלילה.

13.אמנם, אין להקל ראש בקשיים העשויים להתעורר כתוצאה מהיעדר אפשרות להגשת ערעור באופן מיידי על פסיקת הוצאות לחובת נאשם מכוח תקנה 21 לתקנות. עם זאת, בתקנה 21 עצמה נקבעו הסדרים שתכליתם לאזן ולהגביל את השימוש בה, ובהם הגבלת ההוצאות ל"הוצאות בפועל" (תקנה 21(א)), והחובה ליתן לנאשם זכות טיעון בטרם השימוש בתקנה (תקנה 21(ב)). לכך יש להוסיף את העובדה כי הכלל לפיו לנאשם אין זכות ערעור על החלטות ביניים בהליכים פליליים יושם פעמים רבות בפסיקה, לרבות על סוגי החלטות שלהן משמעות דרמטית מבחינת אופן ניהול ההליך מצד הנאשם, לא פחות מן ההחלטה להטיל עליו הוצאות (ראו, בין היתר: בג"ץ 179/17 ביטון נ' שופט בית המשפט המחוזי בירושלים (9.1.2017); בש"פ 4804/17 ברמלי נ' מדינת ישראל (9.8.2017; דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל (11.1.2022)). על רקע זה, איני סבורה כי ההלכה שנקבעה בנוגע לתקנה 21 מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק הדין.

14.לכך יש להוסיף כי בשונה מהחלטות ביניים אחרות בהליך הפלילי שלגביהן אין לנאשם זכות ערעור אף שהן ניתנות כדבר שבשגרה, ההנחה היא כי הטלת הוצאות בהליך הפלילי היא ממילא חריג שיופעל במשורה ובמקרים נדירים ומוצדקים בלבד (וראו בהקשר זה פסקה 22 לפסק דינו של השופט מינץ). אכן, חזקה על שופטים המטילים הוצאות כאלה שייתנו דעתם לכך שמדובר בצעד שאין לנקוט בו כדבר של מה בכך, וחזקה על ערכאות הערעור כי ייתנו דעתן לכך אף הן. עוד יודגש כי בשל החריגות של הטלת הוצאות בהליך הפלילי, על שופט העושה כן לציין בהחלטתו את מקור הסמכות לכך, על מנת לאפשר לנאשם להשיג על ההחלטה בערוץ המתאים ועל מנת למנוע מצב בלתי רצוי כמו זה שהתרחש בעניינו של המבקש, שבו רשם של בית המשפט העליון ושלושה משופטיו נדרשו "לפענח" בדיעבד את מקור הסמכות הרלוונטי.

15.בכל הנוגע למבקש, תוצאת פסק הדין נושא הבקשה לדיון נוסף קשה במיוחד – המבקש חויב בהוצאות בסכום חריג וגבוה ביותר; מבלי שהובהר בהחלטה מכוח איזו סמכות הוטלו ההוצאות; ומבלי שניתנה לו זכות טיעון כמצוות תקנה 21(ב) לתקנות, אשר לבסוף נקבע כי מכוחה הוטלו ההוצאות. עם זאת, כפי שכבר נפסק לא אחת, דיון נוסף נועד לבירור קשיותה של הלכה שנפסקה ואילו קשיותה של התוצאה הקונקרטית הנוגעת למבקש, אין די בה בהקשר זה (ראו והשוו: דנ"א 1075/15 בלום נ' אנגלו סכסון – סוכנות לנכסים (ישראל – 1992) בע"מ, פסקה 18 (8.3.2015); דנ"א 4165/19 משרד הביטחון – מדינת ישראל נ' קוזלי, פסקה 12 (12.11.2019)). במילים אחרות – לצורך השאלה אם יש מקום ליתן דיון נוסף בסוגיה מסוימת, יש לבחון האם קשיותה של ההלכה במישור העקרוני מצדיקה דיון נוסף וכאמור לעיל – איני סבורה כי כך הוא הדבר בענייננו.

עם זאת, וכפי שנקבע בפסק הדין, אין מדובר בסוף פסוק בעניינו של המבקש והוא רשאי להעלות את טענותיו בנוגע לאופן שבו הופעלה הסמכות להטלת הוצאות בעניינו, וזאת במסגרת ערעור שיוגש לאחר סיום ההליך הפלילי.

16.מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה לקיום דיון נוסף בפסק הדין – נדחית ונוכח המסקנה שאליה הגעתי, אין מקום להיענות לבקשת הסנגוריה להצטרף להליך דנן, ואף היא נדחית בזאת.