דנ"פ 6582/07 יחיעם אוחנה נ. מדינת ישראל

1.

בפני עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל. בפסק-הדין דחו שופטי הרוב (א' פרוקצ'יה וס' ג'ובראן) את ערעורו של העותר על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, סיוע לזיוף, שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט. לעומת זאת, שופט המיעוט (א' א' לוי) בא לכלל מסקנה כי יש לזכות את העותר מחמת הספק.

2.

פסק-הדין של בית המשפט העליון ארוך ומנומק – לא אחזור על כל פרטיו. פסק-הדין מגולל את סיפור הרשעתו של העותר בעבירות המנויות לעיל, זאת בגין חלקו בפרשת זיוף מסמכים שנועדה לרמות את רשויות החוק ולהביא לקיום משפט חוזר בעבירות סמים שבהן הורשע העותר בתחילת שנות השמונים. מ דובר

במסמכים כוזבים שהצביעו כביכול על כך שהעותר הופלל על-ידי גורמים שונים ובכלל זה אנשי משטרה, פרקליטים ושופט. העותר הועמד לדין יחד עם תחקירנית טלוויזיה ששמה רחל לב, וזו הורשעה על-פי הודאתה, במסגרת הסדר טיעון (על רקע מצבה הנפשי), בעובדות כתב האישום. אשר לעותר, זה הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי על-יסוד ראיות נסיבתיות שסימנו אותו – כך נקבע – כמי שעצם את עיניו לנוכח החשד בדבר היותם של המסמכים מזויפים, וסייע ללב בביצוע מעשי העבירה (יצוין כי לב לא העידה במשפט). כמו-כן, נקבע כי העותר שיבש מהלכי משפט על-ידי כך שעם פתיחת החקירה הפלילית העלים מעיני המשטרה קלסרים ובהם מסמכים מזויפים. על העותר הושת עונש של מאסר בפועל לתקופה של שנתיים ומחצה, וכן עונש מותנה.

3.

בית-המשפט העליון, בדעת רוב, קבע כי הראיות מלמדות על כך שהעותר לא היה מסייע גרידא, אלא היתה שותפות מלאה בין לב לבינו כמבצעים יחד של מעשי הזיוף, כאשר העותר "הוגה את הרעיון, מכוון את פעולתה של לב, מספק לה אמצעים טכניים ועידוד מוראלי, ונותן בידה את מלוא המידע הנדרש כדי להגשים הלכה למעשה את הקשר הפלילי שנרקם ביניהם". לב – כך נקבע – היתה המוציאה לפועל של התכנית הפלילית. עם זאת, בהיעדר ערעור מטעם המדינה, לא שונתה ההרשעה בעבירות של סיוע להרשעה בביצוע בצוותא, ונותרה על כנה – בבחינת "לכל הפחות" – ההרשעה כפי שנקבעה בבית המשפט המחוזי, הן בפרשת הזיוף הן בעניין שיבוש מהלכי המשפט. בית המשפט העליון תמך את מסקנתו-זו בשורה ארוכה של נתונים נסיבתיים, ובהם (בקליפת אגוז): טיב הקשר האישי-הרומנטי בין העותר לשותפתו לב; העובדה שהעותר סיפק ללב מידע ומכשירים שאפשרו את הזיוף; העובדה שהעותר קיבל לידיו מלב את כל המסמכים המזויפים, עיין בהם ותייק אותם; מופרכות המסמכים על-פני הדברים; העלמת הקלסרים עם פתיחת חקירת המשטרה; השתתפות אקטיבית של העותר בזיוף אחת הראיות, לאמור: מתן הוראה ללב להשמיט קטע מקלטת שהוגשה לרשויות החקירה (על-פי הודאתו); תמיהות נוספות העולות מאופן התנהלותו של העותר, שתוארו בהרחבה בפסק-הדין; וחוסר אמון של הערכאה הדיונית בעדותו של העותר. בית המשפט העליון מיאן גם להתערב בעונש שהוטל על העותר. דעת המיעוט סברה כאמור כי יש לזכות את העותר מחמת הספק, זאת לאור מהימנותם הנחזית של המסמכים, לאור העובדה שהמשטרה במשך שנים לא העלתה את החשד בדבר הזיוף באזני העותר, ולאור החלטתו של זה האחרון להעביר את המסמכים לידי גורמי האכיפה האמונים על איתורם של זיופים. כל אלה, כך סברה דעת המיעוט, יש בהם כדי ללמד שהעותר לא חשד בכשרותם של המסמכים.

4.

העותר סבור כי יש מקום לקיים דיון נוסף בפסק-הדין של בית המשפט העליון. אלא שהליך הדיון הנוסף – כך מורה אותנו הוראת סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – שמור למקרים שבהם "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש [לדעת השופט המחליט בעניין זה] מקום לדיון נוסף". במקרה זה לא מתקיימים התנאים לקיום דיון נוסף. גם לאחר שחזרתי ועיינתי בפסק-הדין נשוא העתירה, ובטענות העותר, לא מצאתי כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה. פסק-הדין של בית המשפט העליון מבטא את הערכתם של השופטים שישבו בדין ביחס למשקלן של הראיות הנסיבתיות שהובאו. בכך אין כל חדש. טענותיו של העותר, ובכלל זה הטענות בדבר המודלים השונים בכל הנוגע לדרך הבחינה של ראיות נסיבתיות (מודל אינדוקטיבי "מופחת" ומודל אינדוקטיבי "שלם", כלשונו), אין בהן כדי לפתוח את הפתח לקיום דיון נוסף בעניין הרשעתו. בסופו של יום, בית המשפט העליון (דעת הרוב) בחן את מכלול הראיות, העדויות וההסברים ובא לכלל מסקנה כי המארג המתקבל אינו מותיר ספק סביר לגבי אשמתו של העותר. מקובלת עלי עמדתה של המשיבה בתגובתה, כי למעשה טענות העותר חותרות לקיים ערעור נוסף על ההרשעה, אולם לא לשם כך נועד הליך הדיון הנוסף.

העתירה לדיון נוסף נדחית אפוא.