דנ"פ 6630/03 סאמי עוויד נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו נדחה ערעור העותר על הרשעתו בעבירת הריגה בעת נהיגה ועל גזר-דינו, והתקבל ערעור המשיבה על גזר-הדין, במובן זה שעונש המאסר הממשי שהוטל על העותר הועמד על 24 חודשים (תחת 15 חודשים). בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

פסק-הדין הקצר של בית-המשפט שלערעור קובע בחלקו האופראטיווי:

... ממצאיו של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפנינו ובכללו עדי-ראייה ובוחן משטרתי. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, ממצאים אלה מוכיחים את היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותה של עבירת ההריגה - פזיזות. שכן, לכל הפחות, יש בהם להצביע על קלות-דעת. על-פי ממצאים אלה, המערער חצה את הפס הלבן במתכוון, נסע פרק זמן ניכר במסלול הנגדי - כאשר שדה הראייה שבפניו לא אפשר לו לראות את התנועה המתקרבת, ובכך נטל על עצמו סיכון כבד. למרבה הצער, הסיכון התממש ותוצאותיו היו חמורות.

יש על-כן לדחות את הערעור כנגד ההרשעה. לעומת זאת, אנו סבורים כי ערעור המדינה בדין יסודו. עונש המאסר הקל יחסית שהוטל על המערער אינו הולם את הנסיבות החמורות של המעשה, אף בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, בחרטתו, ובמצוקתו הנפשית. אין מנוס אפוא מלהחמיר בעונש המאסר...

לטענת העותר, "התוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון הנכבד, לפיה נדחה ערעורו של העותר, מלמדת על עמדתו, כי הסקת מסקנות והכרעה ובעניינו של נאשם על פי כללים לא נכונים והלכות שבוטלו אינן מחייבות ביטול פסק הדין והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי". לגישתו, "יש בכך משום פסיקת הלכה שיש בה משום חשיבות, קשיות וחידוש", ו"הצורך בקביעת הלכה ברורה להחזרת התיק לערכאה הדיונית... מהווה אף הוא עילה לקיום דיון נוסף". כן נטען, כי אף בהחלטת בית-המשפט העליון להתערב בעונש שנגזר על המערער יש כדי להצדיק קיום דיון נוסף. בטענות אלו אין כל ממש. מן העיון בנימוקי בית-המשפט לדחיית הערעור על ההרשעה, שהוצגו לעיל כלשונם, עולה בבירור כי בפסק-הדין שלערעור לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חשובה, קשה או חדשה העשויה להצדיק קיומו של דיון נוסף. יתר טענותיו של העותר הינן טענות ערעוריות באופיין; אך כידוע, לא לשם בחינת טענות מסוג זה נועד הדיון הנוסף.

העתירה נדחית.