דנ"פ 6800/00 גד מליסה נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 5951/98 שניתן ביום 7.9.00 על ידי השופטים א' מצא, י' קדמי וי' טירקל.

1.העותר, גד מליסה ( להלן: העותר ), הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח למלם אברה ( להלן: המנוחה ) ונדון למאסר עולם. העותר ערער על הרשעתו בפני בית המשפט העליון (ע"פ 2543/93). ערעורו נדחה. עם זאת, הורה בית המשפט העליון כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון את השאלה האם התקיימו במערער ובמעשהו תנאי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין, התשל"ז1977- ( להלן: חוק העונשין ). סעיף זה, מאפשר לבית משפט להטיל עונש מופחת על מורשע ברצח במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח, להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

על פסק דין זה הגיש המערער בקשה לדיון נוסף בהרשעתו (דנ"פ 4661/98), אך בקשתו נדחתה.

2.בית המשפט המחוזי, אליו הוחזר התיק בהוראת בית המשפט העליון, קבע כי העותר לא סבל, בעת ביצוע הרצח, מהפרעה נפשית חמורה שבגינה הוגבלה במידה ניכרת יכולתו להימנע מדקירות המנוחה בסכין, דקירות שגרמו למותה. בית המשפט ביסס קביעתו על חוות דעתו של ד"ר זאבו, שכיהן בתפקיד הפסיכיאטר המחוזי במחוז הדרום. בחוות דעתו של ד"ר זאבו, נאמר, בין היתר:

"לא התרשמתי מסימנים של מחלת נפש גם בעת ביצוע העבירה וגם בעת הבדיקה הנוכחית. כמו כן, בדקתי את האפשרות שהוא סבל מהפרעה נפשית קשה שהיא לא מחלת נפש והיה בתגובה שהשפיעה על יכולתו להביןאת מה שהוא עשה או לשלוט על עצמו בגלל המצב, אך לא הגעתי למסקנה כזו.

סיכום - בעיון בתיק הנאשם ובבדיקה חוזרת ב5/10/97- הגעתי למסקנה שהנאשם אינו סובל ולא סבל ממחלת נפש. כמו כן הגעתי למסקנה שהוא אינו סובל או סבל מהפרעה נפשית קשה ושלא היה במצב נפשי שהפחית את יכולתו להבין ולשלוט על דחפיו ההתנהגותיים".

בית המשפט העדיף חוות דעת זו, על פני חוות דעתו של ד"ר קריגל, הפסיכאטר מטעם העותר, אשר לפיה סבל העותר בעת המעשה מהפרעה נפשית כה חמורה עד שזו גרמה לניתוקו הזמני מהמציאות ולאובדן יכולת לשלוט על מעשיו. ההפרעה זו סווגה על ידו כהפרעה מסוג acute stress disorder הבאה בתגובה לאירוע טרואמטי בו חש אדם שנשקפת סכנה לחייו או לחיי אחרים.

לאור מסקנתו, כי העותר לא סבל מהפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע המעשה, קבע בית המשפט המחוזי שאין להחיל על המקרה את הוראות סעיף 300א'(א) לחוק. לפיכך, עונש מאסר העולם הותר על כנו.

3.על גזר דין זה, בו נדחתה טענת העותר להפחתת עונשו, ערער העותר לבית משפט זה. פסק הדין אשר ניתן בערעור, הוא העומד במוקד הבקשה לדיון נוסף המונחת בפני.

בפסק הדין, נחלקו השופטים בשאלת טיבה של "הפרעה נפשית חמורה", שקיומה מהווה תנאי לכניסה בשעריו של סעיף 300א'(א) לחוק העונשין. השופט קדמי סבר כי תתכן הפרעה כזאת, גם כשמדובר בהפרעה זמנית ומזדמנת. בהפרעה מזדמנת, הכוונה היא להפרעה הבאה בתגובה להתנהגות הקורבן כלפי מבצע הרצח, ואשר לא התגלתה בו עובר לביצוע הרצח. לעומתו, סבר השופט מצא שניתן לבסס הפרעה נפשית חמורה כמשמעותה בסעיף 300א'(א) לחוק העונשין, רק מקום שמדובר במצב קבוע ומתמשך אצל מבצע העבירה שהחל לפני מועד ביצועה. השופט טירקל אימץ עמדת ביניים. לדעתו, הפרעה נפשית חמורה יכולה לכלול גם הפרעה זמנית המתרחשת לפני הרצח. יחד עם זאת, הוא סבר כי הפרעה נפשית מזדמנת, אינה נכנסת בגדר "הפרעה נפשית חמורה" כמשמעותה בחוק.

בנוגע לתוצאת הערעור, נחלקו הדעות. מנימוקים שונים אותם פירט בפסק דינו, העדיף השופט קדמי את חוות דעתו של ד"ר קריגל על פני זו של ד"ר זאבו, אותה אימץ בית המשפט המחוזי. כאמור, ד"ר קריגל סבר כי העותר סבל מהפרעה נפשית מסוג acute distress disorder . מכיוון שלדעת השופט קדמי, גם הפרעה זמנית ומזדמנת מסוג זה, הבאה בתגובה להתנהגות הקורבן, נכללת בגדר "הפרעה נפשית חמורה" בסעיף 300א'(א) לחוק העונשין, הוא קבע שיש לקבל את הערעור ולהפחית את עונשו של העותר. השופטים מצא וטירקל לא הצטרפו לקביעת השופט קדמי שיש להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר אמץ את חוות דעתו של ד"ר זאבו. השופט מצא גם סבר, כי הפרעה מהסוג שיוחס לעותר על ידי ד"ר קריגל ממילא אינה באה בגדר סעיף 300א'(א) משום שהיא הפרעה זמנית ומזדמנת; והשופט טירקל סבר שאין היא באה בגדר הסעיף משום שהיא הפרעה מזדמנת. לאור האמור, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור.

4.בעתירה שבפני טוען העותר, כי פסק הדין שניתן בעניינו קובע הלכה תקדימית וחדשה בכל הנוגע לשאלת הענישה המופחתת בעבירות רצח. מפסק הדין עולה כי כל אחד מהשופטים שישבו בדין הביע דעה שונה ביחס לטיבה של ההפרעה הנפשית החמורה הנכללת בגדר סעיף 300א(א) לחוק העונשין. מכאן, שקשיותה של השאלה שבמחלוקת לא רק שלא הוכרעה, אלה אף העמיקה. לטענת העותר, מן הראוי ליישב מחלוקת פוסקים זו בדרך של דיון נוסף.

5.לאחר שבחנתי את פסק הדין נשוא העתירה ואת העתירה, הגעתי לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. אכן, בפסק הדין התגלעה מחלוקת בנוגע לטיב ההפרעה הנפשית הנכנסת בגדר סעיף 300א(א) לחוק העונשין. אולם, דעת הרוב של השופטים מצא וטירקל לא התערבה בממצאיו של בית המשפט המחוזי, ועל פי התשתית העובדתית של בית המשפט המחוזי, גם שופט המיעוט, השופט קדמי, אינו סבור שהוכחו תנאי סעיף 300א'(א) לחוק העונשין. כזכור, את דעתו ביסס, בין היתר, על כך שיש להעדיף את גירסת ד"ר קריגל על זו של ד"ר זאבו. יוצא, שהכרעה בפרשנות סעיף 300א'(א), פרשנות בה נחלקו שלושת השופטים, לא תכריע את גורל ערעורו של העותר, נוכח הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי. ההכרעה בנוגע לפרשנות הסעיף, היא הכרעה בשאלה תיאורטית, אשר לא תשליך על תוצאת הדיון.

על מצב דברים כזה, נאמר בספרו של ד"ר זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית):

"... יחד עם זאת, לא ייחרץ גורל הבקשה לפי הסתירה בין ההלכות או לפי חשיבות ההלכה, קשיותה או חידושה בלבד; אלה הם אמנם בבחינת תנאי בלעדיו אין, אך אפילו נתקיימו, אין די בהם כדי לזכות את המבקש בדיון נוסף. דרוש, נוסף על כך, כי ההחלטה בהלכה תשפיע גם על תוצאות הדיון לכאן או לכאן, או לשון אחרת: "לא לשם מתן פתרון לשאלות הנושאות אופי תיאורטי בלבד ושהכרעתן לא תשפיע על זכויות בעל הדין במשהו, הקנה המחוקק את התרופה של דיון נוסף" (עמוד 876 ואסמכתאות שם).

העתירה נדחית.