דנ"פ 6853/10 אייל מצליח נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' א' לוי , א' רובינשטיין ו ח' מלצר ) מיום 6.9.10 (שתוקן ביום 15.9.10) בע"פ 2776/10, בו נדחה ערעורו של העותר על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שהרשיעו בשורה של עבירות על דיני התעבורה ועל חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בין היתר הורשע העותר, על-פי הודאתו, בעבירות של מעשה פזיזות ורשלנות, נהיגה בקלות ראש, נהיגה בזמן פסילה, תקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. הרשעת העותר התבססה על כך שכאשר הוא נהג ברכב, בזמן שהיה פסול מנהיגה, הוא הגיע סמוך למחסום משטרתי, שעט קדימה בנסיעה פראית תוך עקיפה מסוכנת של כלי רכב אחרים, לא ציית להוראות השוטרים לעצור ועשה זאת רק לאחר שנכנס לישוב גדעונה, שם פגע ברכב ובמיכלית אשפה. לאחר שהודה בעבירות המיוחסות לו נגזר על העותר עונש של 16 חודשי מאסר בפועל, 20 חודשי מאסר על-תנאי ופסילה מנהיגה למשך שנתיים מתום המאסר. בפסק הדין נשוא העתירה נדחה, כאמור, ערעור העותר על גזר דינו, וזאת לאחר שבית משפט זה התייחס לנסיבותיו האישיות הקשות של העותר. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בית המשפט המחוזי סטה סטייה ניכרת לקולה מרמת הענישה הנוהגת, וכי בהתחשב בעברו הפלילי המכביד של העותר, אין ספק כי העונש שהושת עליו מאוזן וראוי.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי ביום 15.9.10 ניתן בבית המשפט העליון פסק דין בתיק אחר שבו התקבל ערעורו אדם שהורשע בביצוע מעשים דומים לאלה של העותר, ועונשו של אותו אדם הופחת מ-18 חודשי מאסר בפועל לשישה חודשי עבודות שירות. העותר מוסיף עוד, כי בפסק הדין האחר נדון אישום בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 לחוק העונשין, שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר; בעוד שהעותר הואשם בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א)(1) לחוק העונשין שהעונש המירבי עליה הוא 3 שנות מאסר. בנסיבות אלה, כך מוסיף העותר וטוען, מ דובר בדיבור של בית המשפט העליון בשני קולות ובפגיעה בעקרונות השוויון ואחידות הענישה. כן מעלה העותר טענות באשר לנסיבותיו האישיות הקשות. בהקשר זה הוא מציין כי הוא אב לשני ילדים, הסובלים מבעיות קשות, ולטענתו גזר הדין יותיר את משפחתו בחוסר אונים ובמצוקה קשה.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה או קשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיומו של דיון נוסף. החלטת בית המשפט שלא להתערב בעונשו של העותר התבססה על חומרת מעשיו של העותר, והתקבלה תוך התחשבות בעברו הפלילי המכביד ובנסיבותיו האישיות. עיון בפסק הדין האחר אליו מפנה העותר מעלה כי אף הוא מבוסס על נסיבותיו האישיות של המערער באותו מקרה, ובמיוחד על הבעיות הפסיכיאטריות מהן הוא סובל. לפיכך אין כל יסוד לטענת העותר באשר לדיבור של בית המשפט העליון בשני קולות או בדבר פגיעה בעקרונות השוויון והאחידות בענישה. ברי, אם כן, כי לא מתקיימים במקרה דנן התנאים לקיום דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית, וממילא מתייתרת בקשת העותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.