פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
דנ"פ
6894/08 - א'
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המבקש:
נתנאל ליבוביץ
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
2. רפי ברדע
3. טומי אברג'ל
4. אריה אבוחצירא
בקשה לדיון נוסף ובקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר
בשם המבקש:
עו"ד דוד ברהום
החלטה
לפניי עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה , ע' ארבל
ו א' רובינשטיין ), שניתן בע"פ 3361/08 ליבוביץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.7.2008), בו נדחה ערעורו של העותר על חומרת העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי ) בת.פ. 3122/07 ביום 24.3.08.
העותר הורשע, יחד עם אחרים, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות שונות בנשק, בקשירת קשר לביצוע פשע, ובעבירות נלוות נוספות. בגין עבירות אלה הושת עליו עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, 5 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ), ו-3 חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה לפי סעיפים 243, 244 ו-415 לחוק. נגד חומרת העונש שנגזר עליו ערער העותר לבית המשפט העליון. טענתו העיקרית בערעורו – עליה הוא חוזר גם כיום – היא כי העונש שהוטל עליו חמור יתר על המידה בהתחשב במצבו הרפואי ובשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, אשר הביא לחשיפת הפרשה כולה. ביום 27.7.08 נדחה, כאמור, ערעורו. בפסק-הדין חזר בית המשפט על ההלכה לפיה יש להחמיר בעונשיהם של מבצעי עבירות בנשק, וקבע כי העונשים שהוטלו על העותר ועל יתר המעורבים בפרשה אינם חורגים מרף הענישה הנוהג. ביחס לנסיבותיו האישיות של העותר – ובהן מצבו הרפואי ושיתוף הפעולה שלו עם המשטרה – צוין כי הן הובאו בחשבון על-ידי בית המשפט המחוזי ובאו לידי ביטוי בעונש שהוטל עליו. על רקע זה קבע בית המשפט העליון כי אין להתערב במידת העונש כפי שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי.
ביום 5.8.08 הגיש העותר עתירה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון. בעתירה טוען הוא כי בפסק-הדין נשוא העתירה נקבעה הלכה קשה, לפיה אין לסטות ממדיניות הענישה המחמירה בעבירות בנשק, וכי קשיותה של הלכה זו מצדיקה קיום דיון נוסף בפסק-הדין. לטענתו, חשיפת האמת היא ערך שאין להקל בו ראש, ואשר יש לקדמו ולטפחו גם באמצעות חריגה ממדיניות הענישה המחמירה. זאת, בייחוד כשמדובר בנאשמים אשר סיכנו את עצמם ושיתפו פעולה עם רשויות אכיפת החוק, כפי שעשה העותר. על כן, נטען בעתירה כי יש לקיים דיון נוסף בפסק-הדין, ולהקל בעונשו של העותר.
דין העתירה להידחות. בפסק-הדין נשוא העתירה לא נפסקה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה, חשובה או קשה, ועל כן אין עילה לקיים בו דיון נוסף, בהתאם לדרישות סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. העותר מבקש למעשה לקיים ערעור נוסף שכל עניינו בחומרת העונש - ולא לכך נועד הדיון הנוסף (ראו: דנ"פ 1590/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2001); דנ"פ 4103/99 אקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.1999); דנ"פ 2760/98 מועטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.5.1998)). הטענות אותן מעלה העותר בעתירתו נשקלו על-ידי בית המשפט העליון בשבתו בערעור, אשר קבע כי "עברו הנקי, שיתוף הפעולה שלו במשטרה, שאיני מקל בו ראש ומחלתו – יש בהם נסיבות לקולה, אך אלה הובאו בחשבון על-ידי בית המשפט קמא, והכרעתו להשית מאסר בן חמישה עשר חודש אין מקום להתערב בה." לא זו אף זו, בית המשפט העליון ציין בפסק-דינו כי בקביעת מקום ריצוי עונש המאסר שהוטל על העותר יש להתחשב בשיתוף הפעולה שלו עם המשטרה, וכן הורה כי מיד עם תחילת מאסרו ייבדק העותר על-ידי רופא ויקבל את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק. ברי, אפוא, כי טענותיו של המערער נבדקו והוכרעו על-ידי שתי ערכאות שיפוטיות, אשר בחנו אותן במלוא תשומת הלב, ועל כן אין טענות אלה מצדיקות כל בירור נוסף גם לגופן.
העתירה נדחית ועמה נדחית גם בקשת העותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.
ניתנה היום, ו' באב התשס"ח (7.8.2008).
ה נ ש י א ה