דנ"פ 7487/20 פלוני נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית משפט זה (השופטים נ' הנדל , ד' ברק-ארז ו- י' אלרון ) מיום 9.9.2020 בע"פ 8507/18, בו נדחה פה אחד ערעור המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו ב-תפ"ח 23362-03-13 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ר' יפה-כ"ץ , א' ואגו ו- י' צלקובניק) .

רקע הדברים

1.

בשנת 2013 הוגש נגד המבקש כתב אישום המגולל מסכת קשה וארוכת שנים של התעללות מינית, פיזית ונפשית כלפי בתו הקטינה, ילידת 1996 (להלן: המתלוננת ), אשר החלה בהיותה כבת שמונה, טרם עלייתם ארצה מאוקראינה בשנת 2009, ונמשכה עוד ארבע שנים לאחריה. כתב האישום כלל שני אישומים שבמסגרתם יוחסו למבקש ריבוי של עבירות מין במשפחה ובידי אחראי על חסר ישע לפי סעיפים 351(א) ו-351(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק ); ריבוי עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק ותקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק;

עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. מאז חשיפת האירועים המתוארים בכתב האישום חלה הידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת, ותוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים בעניינה היא אושפזה מעת לעת במחלקות שונות לטיפול נפשי, בבתי חולי פסיכיאטריים ובמוסדות המיועדים לנערות במצבה.

2.

ביום 19.6.2018 הורשע המבקש במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזוכה מעבירה של הדחה בחקירה. בית המשפט קמא ביסס את הכרעתו על עדותה של המתלוננת, שנמצאה אותנטית, מהימנה וראויה למשקל רב וכן נתמכה בראיות חיצוניות, בעוד שעדויות המבקש ורעייתו (אם המתלוננת) לא רכשו את אמונו. בית המשפט קמא התרשם כי עדויות אלה הותאמו לקו ההגנה המרכזי שלפיו מצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת הוא תוצאה של מחלה אורגנית הקשורה לאפילפסיה שאובחנה בילדותה ותסמיניה – שקרנות פתולוגית והזיות שווא - הם שגרמו למתלוננת לבדות מליבה את המעשים. בהתאם לכך, נדרש בית המשפט קמא להכריע בשאלת הקשר הסיבתי שבין הפגיעה המינית הממושכת הנטענת בכתב האישום, ובין מצבה הנפשי של המתלוננת. התביעה מצדה טענה בהקשר זה כי מעשי המבקש המתוארים בכתב האישום וחשיפתם, הם שגרמו להידרדרות במצבה הנפשי של המתלוננת. בית המשפט בחן את חוות הדעת והעדויות של המומחים הרפואיים מטעם הצדדים והעדיף את חוות דעתה של המומחית מטעם התביעה, בין היתר, משום שבדקה בעצמה את המתלוננת ולא הסתמכה רק על העיון בתיעוד הרפואי בעניינה, כפי שעשו המומחים מטעם ההגנה, ומשום מומחיותה המיוחדת בתחום נפגעי עבירות מין. בית המשפט קמא אימץ את אבחנתה כי המתלוננת סובלת מהפרעה בתר חבלתית מורכבת (פוסט טראומה) המאפיינת נפגעות תקיפה מינית ממושכת, ודחה את גרסת ההגנה בדבר השפעתה של

מחלה אורגנית, משלא הונחה תשתית ראייתית מספקת לקיומה.

3.

ביום 1.11.2018 נגזר דינו של המבקש. בגזר הדין שקל בית המשפט קמא,

לחומרה, את מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין בתוך המשפחה ואת עוצמת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים שבבסיסן; את הנסיבות החמורות של ביצוע העבירות, לרבות ניצול מרותו של המבקש ושליטתו על המתלוננת, ובאופן מיוחד את הנזק הנפשי הקשה שנגרם למתלוננת; ואת אי-נטילת האחריות מצדו של המבקש. לקולה, ציין בית המשפט קמא את נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המבקש. בסופו של יום, הושת על המבקש עונש מאסר בפועל למשך 24 שנים; מאסר על תנאי למשך 12 חודשים לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו על כל עבירת מין או אלימות שהינה עבירת פשע; וכן פיצוי כספי למתלוננת בסך 100,000 ש"ח.

4.

המבקש ערער לבית-משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. בערעורו טען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתיר את הגשת חוות דעתה של המומחית מטעם המשיבה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, תוך חריגה מסדרי הדין הנוהגים, והעדיף אותה על פני חוות דעת אחרות המצטרפות לראיות נוספות שתומכות בתזה שהציגה ההגנה לעניין מצבה הרפואי של המתלוננת. כמו כן, טען המבקש למחדלי חקירה ולכשל חמור בייצוגו המשפטי אשר גרמו לעיוות דין המצדיק את זיכויו.

המבקש אף הגיש בקשה לפי סעיפים 74(ב) ו-220 לחוק סדר הדין הפלילי, לגילוי ראיות הקשורות למצבה הרפואי של המתלוננת נכון לשלב הערעור, אשר יש בהן, לגישתו, כדי לסייע לו לבסס את טענותיו.

פסק הדין נושא הבקשה

5.

ביום 9.9.2020 ניתן פסק הדין נושא הבקשה דנן מפי השופט י' אלרון , בהסכמת

השופטת ד' ברק ארז והשופט נ' הנדל , ובו נדחה ערעורו של המבקש על שני חלקיו.

השופט אלרון

סקר בפסק-דינו באריכות ובפירוט את התשתית הראייתית שעליה התבססה הרשעתו של המבקש ואת טענות המבקש נגד הרשעתו שהתמקדו במהימנות המתלוננת ובסתירות בגרסתה, אך לא מצא מקום להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית המשפט קמא.

השופט

אלרון דחה את טענת המבקש לפיה שגה בית משפט קמא בהתירו את הגשת חוות דעתה של המומחית מטעם המשיבה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה. השופט אלרון עמד על ההסדר החוקי שבסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ), המאפשר הגשתן של ראיות נוספות לאחר שבעלי הדין סיימו את הבאת ראיותיהם, בין אם לבקשת בעל דין ובין אם מיוזמת בית המשפט, ועל ההלכה המנחה בעניין זה שנקבעה בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 505 (1981) (להלן: עניין קניר ). בהסתמך על אלה, מצא השופט אלרון כי לא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא להתיר את עדותה של המומחית מטעם המשיבה וקבע כי לא נגרם למבקש עיוות דין משום שניתנה לו הזדמנות להביא עד נוסף מטעמו בעקבות עדות זו. לגופם של דברים, ראה השופט אלרון לאמץ את נימוקיו של בית המשפט קמא בהעדיפו את חוות הדעת של המומחית מטעם המשיבה על פני חוות דעת אחרות.

אשר לטענת המבקש בדבר כשל חמור בייצוגו בהליך בבית המשפט קמא, ציין השופט אלרון כי בצדק זכתה התנהגותה של הסניגורית לביקורת הן מצד בית המשפט קמא והן מצד בית-משפט זה בדיון שנגע להתארכות מעצרו של המבקש עקב התמשכות ההליך. עם זאת, סבר השופט כי מכלול הפגמים בייצוג שעליהם הצביע המבקש לא גרמו לפגיעה בזכותו להליך הוגן או לעיוות דינו עד כדי חשש להרשעת שווא. בהקשר זה, ציין השופט אלרון את ההלכה שהותוותה בע"פ 8868/11 בגימוב נ' מדינת ישראל (23.8.2012) (להלן: עניין בגימוב ) לפיה המבחן לקיומו של עיוות דין הוא מבחן סיבתי-תוצאתי, קרי, יש להראות כי הייצוג הכושל השפיע על שיקול הדעת השיפוטי ואלמלא היה הייצוג כושל, תוצאת ההליך הייתה משתנה. בנסיבות דנן, כך קבע השופט אלרון , "בית המשפט הקפיד הקפדה יתירה למצות את לימוד הסניגוריה על המערער" וציין כי הוצע למנות למבקש סניגור ציבורי אך הוא סירב. נוכח זאת, ונוכח התשתית הראייתית האיתנה שהונחה להרשעת המבקש, הגיע השופט אלרון לכלל מסקנה כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי היה באופן ייצוגו כדי לפגוע בזכותו להליך הוגן או כדי להביא לעיוות דינו.

השופט

אלרון הוסיף וקבע כי מחדלי החקירה הנטענים לא הוכחו, וממילא, לא הוכח כי כתוצאה מכך נפגעה הגנת המבקש. הבקשה לגילוי ראיות נדחתה אף היא ונקבע כי המסמכים המבוקשים בה אינם בגדר ''חומר חקירה'' לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, ולכן לא קמה למבקש זכות עיון אוטומטית בהם. כמו כן, דחה בית המשפט את הבקשה לגלות מסמכים רפואיים עדכניים הנוגעים למצבה הנפשי של המתלוננת בעת הזו, בקובעו כי חשיפתם לא תועיל למבקש ותפגע ללא הצדקה בפרטיותה של המתלוננת.

לבסוף, לא נמצאה הצדקה להתערב בגזר הדין . השופט אלרון ציין כי העונש שנגזר על המבקש אכן מצוי ברף הגבוה של מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מין בתוך המשפחה, אך הוא משרת את תכלית ההרתעה והולם את חומרת מעשיו הקשים והאכזריים של המבקש שגרמו לפגיעה קשה במתלוננת.

מכאן הבקשה שלפניי לקיים דיון נוסף בפסק הדין.

טענות המבקש

6.

המבקש טוען כי בפסק הדין נקבעה שורה של הלכות חדשות וכן נסתרו הלכות קודמות ועל כן, מן הראוי לקיים בו דיון נוסף.

ראשית, טוען המבקש כי בפסק הדין

קשר בית המשפט בין "התגלות אלוהית" שלפי עדות המתלוננת הביאה אותה לחשוף את הפרשה ולהתלונן נגד אביה ובין העובדה כי גדלה והתחנכה במשפחה נוצרית אדוקה. בפסק הדין נקבע כי " אותו קול אינו זר לאמונתה ולאורח חייה " ולכן אין בכך כדי להעיד בהכרח על הזיה או מצב פסיכוטי הקשורים למחלה שלגרסת המבקש גרמה לה לבדות עלילה נגדו (פסקה 74 לפסק הדין). לטענת המבקש, קביעה זו עולה כדי הלכה חדשה וקשה המאפשרת שיפוט מציאות על בסיס דתו של אדם באופן המרחיב את מושג ''הידיעה השיפוטית'' מעבר להגדרתו המקובלת.

עוד טוען המבקש כי התרת הבאתה של עדות המומחית בשלב שבו ניתן היתר זה וכן לאחר שנציגי הפרקליטות שוחחו עם העדה על תוכן עדותה ושילמו את שכרה, עומדת בניגוד להוראת סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי ולהלכה שנקבעה בעניין קניר . לגישת המבקש, ניתן להתיר ראיות נוספות והעדת עדים מטעם התביעה בשלב מתקדם של ההליך רק במקרים חריגים שבהם מדובר בעדות טכנית באופייה, שהבאתה המאוחרת נבעה משכחה או מטעות אנוש, ולא לצורך עריכת "מקצה שיפורים" מצד התביעה כפי שנעשה בעניינו של המבקש.

בנוגע לכשל בייצוג, טוען המבקש כי בית המשפט חרג מההלכה הנוהגת שנקבעה בעניין בגימוב והחיל מבחן חדש ומחמיר יותר המצדיק דיון נוסף.

לעניין מחדלי החקירה, טוען המבקש כי יש מקום לקיים דיון נוסף בעניין תוקפה של הודעה הנגבית מאדם עם מוגבלות שנגבתה בעת שחוקרי המשטרה לא היו מודעים לקיומה של מוגבלות ועל כן לא תיעדו את תהליך גביית ההודעה בחקירה.

המבקש מוסיף וטוען כי בפסק הדין שונתה ההלכה המבחינה בין קבילות עדות על אמיתות אמירה לבין עדות על עצם האמירה וזאת בהתייחס לסירובו של בית המשפט לקבל אמירה של המתלוננת שנאמרה בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית כראיה המאששת את גרסת ההגנה בדבר קיומה של מחלה אורגנית אפילפטית שגרמה למתלוננת לרקום עלילת שווא.

לבסוף, טוען המבקש כי במסגרת פסק הדין הוטלו הגבלות מחמירות וקשות על זכותו של נאשם לעיין בשלב הערעור בראיות רלוונטיות וכי השלכותיהן הנרחבות של הגבלות אלה מחייבות קיום דיון נוסף. בהקשר זה, טוען המבקש כי דחיית הבקשה לגילוי ראיות מחשש לפגיעה בפרטיות המתלוננת, מבלי שהתקבלה עמדתה המפורשת בנושא, עולה כדי הלכה חדשה הפוגעת באוטונומיה של המתלוננת בפרט ושל נפגעי עבירה בכלל.

עמדת המשיבה

7.

המשיבה מצידה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לדיון נוסף בפסק הדין, שכן לא נפסקה בו כל הלכה, לא כל שכן כזו העומדת בסתירה להלכה קודמת או מצדיקה מפאת קשיותה קיומו של דיון נוסף. המשיבה סומכת ידיה על קביעותיו של בית המשפט, אשר לגישתה, אך יישם את העקרונות שנקבעו זה מכבר בפסיקה והחיל אותם על המקרה הפרטני שלפניו. עוד ציינה המשיבה כי כלל טענות המבקש הן ערעוריות באופיין ואינן מצדיקות דיון נוסף.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הליך הדיון הנוסף הוא חריג ונדיר, ושמור אך לאותם מקרים שבהם נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"פ 6875/18 הסנגוריה הציבורית נ' ראדה , בפסקה 16 (8.8.2019)). כמו כן נדרש שההלכה, ככל שנפסקה כזו, תהא ברורה ומפורשת ) ראו למשל: דנ"פ 7749/17

מדינת ישראל נ' אוחנה , בפסקה 9 ((6.2.2018) .

9.

עיון בפסק הדין נושא הבקשה אינו מגלה כל הלכה חדשה שנפסקה, אלא יישום של הלכות מושרשות על הנסיבות הקונקרטיות של המקרה. טענות המבקש מנסות אמנם לעטות על פסק-הדין מעטה עקרוני, אך למעשה מדובר בטענות אשר במהותן נושאות אופי ערעורי מובהק משום שנטענו ונדחו בערעור. טענות כאלה מעצם טיבן אינן יכולות להקים למבקש עילה לדיון נוסף (דנ"פ 1912/18 עלוש נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (8.3.2018); דנ"פ 4488/18 רחמני נ' מדינת ישראל ,

פסקה 3 (11.6.2018)).

10.

קביעתו של בית המשפט כי ההתגלות האלוהית שעליה העידה המתלוננת, מתיישבת היטב עם אורח חייה הדתי יותר מאשר עם טענת ההגנה שלפיה מדובר במופע של מחלה אורגנית שלגביה נפסק כי לא הוכחה בראיות מבוססות,

אינה הלכה כלל, אלא מסקנה הנגזרת מהתמונה העובדתית המשתקפת מן הראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית.

כמו כן, לא חל שינוי הלכתי כתוצאה מכך שנדחתה טענת המבקש כי יש לייחס משקל לאמירתה של המתלוננת בדיון שהתקיים בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית. בית המשפט בחן אמירה זו אל מול אמירות אחרות, סותרות, שאמרה המתלוננת בדיון וכן בחן את מצבה הנפשי באותו מועד, כפי שבא לידי ביטוי באבחנת הוועדה במהלך הדיון. זאת אל מול דברי אמה בפני הוועדה, שעל-פי התרשמותו של בית המשפט קמא לא היו מהימנים ולימדו על ניסיונה לשבש ראיות באופן שמשליך גם על מהימנות דבריה של המתלוננת בפני הוועדה. עוד בחן בית המשפט בהקשר זה את עדות המתלוננת בבית המשפט, שכאמור נמצאה מהימנה ובה הכחישה את תוכן הדברים. על-יסוד כל אלה, קבע בית המשפט כי אין לראות באמירה של המתלוננת בפני הוועדה ראיה חד-משמעית לכך שסבלה ממחלת האפילפסיה עוד מילדותה, כגרסת המבקש (פסקה 68 לפסק הדין).

11.

בניגוד לטענת המבקש לא נפסקה כל הלכה ולא נסתרה ההלכה לעניין סמכותו של בית המשפט על-פי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי "להורות על הזמנת עד - ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט - ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט" . אדרבה, טענת המבקש כי סמכות זו מוגבלת לראיות ניטרליות, טכניות או לנסיבות של שכחה או טעות, אין לה אחיזה בלשון החוק או בפסיקה שדנה בו.

הסמכות להתיר הבאת ראיות שלא על-פי סדרי הדין הרגילים משרתת את תכליתו העיקרית של ההליך הפלילי שהיא חשיפת האמת לצורך קביעת חפותו או אשמתו של הנאשם, וזאת בלא לפגוע ביכולתו של הנאשם להתגונן כראוי (עניין קניר, בעמ' 516 ; ע"פ 8422/14 מוגאהד נ' מדינת ישראל , בפסקה 25 (10.5.2015); ע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל , בפסקה 60 (28.7.2011)). עמד על כך בית המשפט ב-ע"פ 842/85 הרנוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(4) 245, 261 (1988) בציינו:

"הסעיף האמור איננו שולל מבית המשפט את הסמכות להבהיר את הטעון לדעתו הבהרה, אך ורק בשל כך שהדבר גם סותר תיזה של צד אחד ותומך בתיזה של הצד האחר. סעיף 167 נועד לסייע לבית המשפט בפתרון התלבטויותיו ולאפשר, לפי יוזמתה של הערכאה השיפוטית, את הבהרתו של הטעון הבהרה הראוי לכך מבחינת חשיבותו."

בפסק הדין נמצא כי יכולתו וזכותו של המבקש להתגונן כובדו ונשמרו שכן בית המשפט קמא התיר את עדותה של המומחית מטעם המשיבה תוך מתן אפשרות למבקש להביא עד נוסף מטעמו בעקבות עדות זו.

12.

הטענה כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה ומחמירה ביחס לרף הנדרש להוכחת טענה בדבר כשל בייצוג, אף היא דינה להידחות. בית המשפט החיל את המבחנים שנקבעו בעניין

בגימוב על המקרה שלפניו ובהתאם לכך, קבע כי לא נגרם למבקש עיוות דין.

בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי בית המשפט קמא פעל בעניינו של המבקש כ"מעין סניגור" ובחן את כל טענות ההגנה האפשריות (עניין

בגימוב, ב פסקאות 29-28; ראו גם, ע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל , בפסקה 20 (3.7.2018); ע"פ 2068/16 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 40 (1.1.2018); ע"פ 4498/14 גרידיש נ' מדינת ישראל , בפסקה 44 (13.5.2015)). בית המשפט נכנס לעובי הקורה ובחן את טענות המבקש לעומקן גם בשלב הערעור, אף שאלה נגעו ברובן לממצאים עובדתיים ולקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, וזאת הרבה מעבר לנדרש ולמקובל בשלב זה של הדיון בהליך. השופט הנדל

אף העיר בהקשר הזה ובצדק, כי המבקש לא הצביע על טענה שלא נטענה שהיה בה כדי לשנות את תוצאות ההליך.

13.

דחיית הבקשה לגילוי ראיות עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית-משפט זה באשר לאיזון המתחייב בין זכותו של הנאשם לקבל לידיו מסמכים שיש בהם לסייע להגנתו, כחלק מזכותו להליך הוגן, ובין אינטרסים מוגנים של צדדים שלישיים. בתוך כך, הוכרה ההגנה על זכותם של נפגעי עבירה לפרטיות כשיקול מהותי שעשוי להצדיק אי-גילוי מסמכים, אף כאלה העולים כדי ''חומרי חקירה'', כהגדרתם בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, מקום שהוכח כי מידת הפגיעה בפרטיותו של נפגע העבירה גוברת על התועלת הגלומה בחשיפת המידע לשם הגנת הנאשם (בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' שיינר , בפסקה 22 (23.1.2014) (להלן: עניין שיינר ) והאסמכתאות שם; בש"פ 9081/12 פלוני נ' מדינת ישראל , בפסקה 8 (6.1.2013); דנה פוגץ' "חשופה לעין כול: על זכותה של נפגעת עבירה לפרטיות בהליך הפלילי" ספר אליהו מצא

489 (אהרן ברק ואח' עורכים, 2015)). זאת ביתר שאת כאשר הנאשם מבקש לחשוף רישומים רפואיים הנוגעים למצב הנפשי של נפגע עבירת מין. בשל אופיין הייחודי של עבירות מין, נפסק כי על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בדונו בבקשה לחשיפת מסמכים רפואיים הנוגעים לטיפול הנפשי של המתלוננת:

"

קשה היא דרכה של מתלוננת בעבירות מין. אם לא די באירוע הקשה שעברה, הרי שהגשת התלונה, הבדיקה הרפואית, החקירה המשטרתית, העדות בבית המשפט והחקירה הנגדית, החשיפה הבלתי רצונית בפני מכרים וקרובים ולעיתים אף חשיפה תקשורתית – כל אלה אך מעצימים את סבלה של המתלוננת. הפסיקה הכירה ב"פגיעה המשנית" שנגרמת למתלוננת עקב הליכי המשפט והחקירה... ואף דימתה את הדרך הקשה שעוברת המתלוננת ל'אונס שני' [...]

מכאן החובה לאזן בין זכות הנאשם לבין הצורך למזער ככל שניתן את הפגיעה בפרטיותה ובכבודה של המתלוננת בעקבות הליכי המשפט . גם כאשר בית המשפט מורה על גילוי של חומר שיש בו כדי לפגוע בפרטיות או בחסיון השיח של מתלוננת-מטפל, החשיפה צריכה להיות מידתית, שלא מעבר לנדרש להגנת הנאשם, ותוך נקיטה באמצעי זהירות לבל ידלוף המידע האישי מחוץ לאולם בית המשפט. " [ עניין שיינר , בפסקה 31]

הטעם לכך אינו מתמצה אך בהגנה על זכויותיה של מתלוננת קונקרטית. הוא נעוץ באינטרס הציבורי שבעידוד חשיפתם של אירועי אלימות מינית ובמניעת ניצול לרעה של בקשות לגילוי מסמכים, פן ירתעו נפגעים מלהתלונן נגד הפוגעים בהם (רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(2) 97, 117 (2004); בש"פ 6695/11 מדינת ישראל נ' פלוני , בפסקה 8 (27.9.2011)).

14.

הנה כי כן, קביעתו של בית המשפט כי אין למבקש זכות שבדין לעיין בחומרים המבוקשים בשלב הערעור אינה בגדר הלכה חדשה כלל וכלל. זאת משום שאין בהם כדי להועיל לו בהגנתו מחד גיסא, ולנוכח הפגיעה הפוטנציאלית בפרטיותה של המתלוננת הטמונה בחשיפתם מאידך גיסא.

בהקשר זה, מקובלת עלי הערתה של השופטת ברק-ארז, בפסק הדין כי מצער ביותר ניסיונו של המבקש – החל בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא והמשך בבקשה לגילוי ראיות בהליך הערעור בבית משפט זה - להשתמש בטלטלות הנפש שעברה בתו, כנגדה. יתר על כן, נדרשת מידה רבה של ציניות מצד המבקש לטעון כי דחיית הבקשה לגילוי ראיות - שעל פניה מהווה חדירה לא מוצדקת לפרטיותה של המתלוננת- פוגעת באוטונומיה שלה, משום שלא נתקבלה תגובתה לבקשה.

15.

לסיום - טענת המבקש באשר למחדל הרשויות לתעד את חקירתה של המתלוננת במשטרה באמצעים קוליים וחזותיים כנדרש בדין לגבי בעלי מוגבלות נפשית, נידונה

בערעור ונקבע כי אין בכך כדי להביא לזיכויו שכן הודעות המתלוננת במשטרה לא הוגשו והצדדים לא ביקשו לבסס עליהן ממצא עובדתי כלשהו. לפיכך, גם טענתו לעניין זה במסגרת הבקשה דינה להידחות. זאת בהינתן הכלל הנוהג בהקשר זה ולפיו לא יתאפשר דיון נוסף ככל שהוא מיועד לבירור שאלות תיאורטיות שאין להן נפקות מעשית (ראו: דנ"מ 1893/20 מדינת ישראל נ' פלונית ואח' , בפסקה 5 (6.7.2020); יגאל מרזל "סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה – 'דיון נוסף' בדיון הנוסף" ספר דורית ביניש 203-200 (קרן אזולאי, איתי בר סימן טוב, אהרון ברק ושחר ליפשיץ עורכים, 2018)).

16.

מכל הנימוקים אשר פורטו לעיל, הבקשה נדחית.