דנ"פ 7748/09 אחמד מסארווה נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8994/08

(כבוד השופטים א' א' לוי, א' חיות וי' דנציגר). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים ואינוס שבוצעו כלפי המתלוננת, שהיתה אשתו של המבקש בעת האירועים. בית המשפט העליון דחה גם את ערעור המבקש על העונש שהושת עליו – מאסר לתקופה של חמש שנים, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי וכן תשלום פיצוי למתלוננת בסך 25,000 ש"ח.

ביצוע עונש מאסרו של המבקש עוכב. לאחר קבלת תגובת המשיבה, הגיש המבקש בקשה להשיב לתגובתה. ביום 8.11.2009 התרנו למבקש, לפנים משורת הדין, להשיב לתגובת המשיבה בתוך חמישה ימים; ואולם, על אף בקשתו האמורה, לא הגיש המבקש כל תגובה. בשל תקלה, הובא התיק בפנינו רק ביום 8.4.2010 ובשל כך ניתנת החלטה זו רק עתה.

2.

טענתו העיקרית של המבקש נסמכת על הוראת של סעיף 181א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק ) הקובעת כי:

"בתום בירור האשמה יקבע בית המשפט מועד למתן הכרעת דין; המועד יהיה בתוך 30 ימים מיום שמיעת הסיכומים לענין האשמה או מיום הגשתם; נשיא או סגן נשיא של בית המשפט רשאים להאריך את התקופה מטעמים מיוחדים שיירשמו; על הארכה כאמור ידווח נשיא או סגן נשיא של בית המשפט לנשיא בית המשפט העליון".

אין חולק כי בעניינו של המבקש ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי כעשרים וחמישה חודשים לאחר הגשת הסיכומים על ידי בעלי הדין. במסגרת ערעורו לבית המשפט העליון, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא יכול היה לקבוע ממצאי מהימנות שלוש שנים לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת. המבקש הוסיף וטען כי מותב השופטים נמנע מלפנות אל נשיא בית המשפט המחוזי או אל סגנו כדי לקבל את אישורם להארכת המועד למתן פסק הדין, ובשל כך לא דווחה חריגה זו לנשיאת בית המשפט העליון כמצוות המחוקק. בנוסף, טען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא פירט את הטעמים המיוחדים לחריגתו מן הזמן שקצב לו המחוקק ליתן את הכרעת דינו. לאור האמור, טען המבקש כי הסעד בגין אי העמידה בהוראת סעיף 181א הנ"ל, בפרט כשמדובר בתקופה כה ארוכה, צריך להיות ביטול פסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי וזיכויו של המבקש. לחלופין טען הוא כי לא ניתן היה לגזור עליו באיחור כה רב מאסר בפועל.

3.

עיון בפסק דינו של בית המשפט העליון מעלה כי נערך במסגרתו דיון יסודי וממצה בטענות המבקש, שכלל ניתוח מקיף של הוראת סעיף 181א, לרבות הרקע לחקיקתה, התכליות שבבסיסה ונפקות הפרתה. בין השאר ציין בית המשפט העליון לעניין זה כי סעיף 181א קובע נורמה בדבר פרק הזמן הראוי בדרך כלל למתן הכרעת דין, כאשר חריגה מתקופה זו היא היוצא מן הכלל והיא טעונה הסבר. ואולם מצב דברים זה, בו נקבעה האפשרות לחרוג מן התקופה האמורה, מלמד כי אין המדובר בקביעת מועד נוקשה, וכי מלכתחילה צפה המחוקק כי הכרעות דין תינתנה באחור כזה או אחר. הודגש כי אין באי קיום ההוראה כשלעצמה, חרף החומרה הרבה הנלווית לכך, כדי להביא לזיכויו של נאשם אשר הורשע בדין, פרט למקרים חריגים ונדירים ביותר.

בית המשפט הפנה לעניין זה להלכות קודמות שיצאו מלפניו, בטרם חקיקתו של סעיף 181א, במסגרתן נקבע כי זיכויו של נאשם בשל שיהוי במתן הכרעת הדין יהיה אפשרי, רק מקום שעינוי הדין שנגרם לו עולה כדי עיוות דין שבכוחו לקפח את הנאשם או להשפיע על חריצת דינו. עיוות דין כזה עשוי להיווצר מקום בו ההרשעה מבוססת כולה על מהימנות עדים, ויש מקום להניח שנוכח הזמן הרב שחלף מעת שנשמעו העדים, לא יכול היה השופט לזכור את התרשמותו מן העדים. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההלכה האמורה, לפיה ככלל, אין לבטל הכרעת דין בשל שיהוי בנתינתה, אושרה בפסיקת בית המשפט העליון גם לאחר חקיקתו של סעיף 181א לחוק (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.08), פסקה 336; רע"פ 3427/07 איסייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.07)). נקבע כי אין בחקיקתו של סעיף 181א משום ביטוי לרצונו שלה המחוקק לשנות מן ההלכה הפסוקה בהקשר זה. תכליתו של הסעיף, כעולה גם מדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק, היא להבטיח פיקוח ומעקב מטעם נשיאי הערכאות הדיוניות ומטעם העומד בראש מערכת בתי המשפט, על מועדי מתן הכרעות הדין בפלילים, ולאפשר טיפול מערכתי הולם במקרים בהם חלו עיכובים בלתי מוצדקים בנתינתן. הסעיף נועד גם להבטיח ניהול יעיל של המשפט תוך שמירה על האינטרס הציבורי בגילוי האמת ומניעת עינוי דין מן הנאשם.

לבסוף קבע בית המשפט העליון, לגופו של עניין ובהתייחס לנסיבותיו הספציפיות של המבקש, כי לא נגרם במקרה זה עיוות דין המצדיק את זיכויו מן המעשים החמורים בהם הורשע, שכן הכרעת הדין בעניינו של המבקש אינה נסמכת רק על הערכת מהימנותה של המבקשת, אלא היא נתמכת גם בחיזוקים נוספים, ומבוססת היטב על חומר הראיות בתיק. יחד עם זאת, הובהר כי ההתארכות המשמעותית של ההליכים הפלילים, צריך שתבוא לידי ביטוי בגזירת עונשו של העבריין, כפי שאכן נעשה במקרה דנן: שעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש נמוך באופן משמעותי מן העונש שהיה מוטל עליו לולא השיהוי במתן הכרעת הדין.

4.

המבקש טוען כי ההלכה שנפסקה באשר לפירוש הראוי של סעיף 181א היא הלכה חדשה וקשה ומשכך מתחייב קיומו של דיון נוסף בה. בנוסף חוזר הוא על הטענות שהעלה במסגרת ערעורו, לאמור כי השיהוי הניכר הביא בעניינו לפגם היורד לשורשו של ההליך, המחייב את זיכויו או לכל הפחות – הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל.

לא מצאתי בטענותיו של המבקש עילה המצדיקה קיומו של דיון נוסף. בהלכה שקבע בית המשפט העליון אין כל חידוש , אלא היא בבחינת הצגה בהירה של המצב המשפטי הקיים תוך יישומו על עובדותיו של המקרה הנדון. כפי שצוין, בית המשפט העליון חזר, גם לאחר חקיקת סעיף 181א, על ההלכה שנקבעה זה מכבר לעניין הוראת תקנה 30(א) תקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (שקדמה לסעיף 180א לחוק ואשר נוסחה זהה כמעט לנוסחו של הסעיף האמור). לא שוכנעתי גם כי ההלכה שנפסקה מעוררת קושי, המקים עילה לדיון נוסף. הותרת שיקול הדעת בידי בית המשפט, לבדוק כל מקרה לנסיבותיו ולבחון אם השיהוי עולה כדי עיוות דין, היא חיונית ומתחייבת, למרבה הצער, בהתחשב בעומס הרב המוטל כיום על בתי המשפט. הנה כי כן, הבקשה שלפנינו אינה מגלה עילה לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1985.

אשר על כן, הבקשה לדיון נוסף נדחית. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 5.5.2010 בשעה 10:00 בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.