דנ"פ 80/98 בני סלח נ. מדינת ישראל

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (המשנה לנשיא והשופטים י' טירקל וד' ביניש) בע"פ 1307/97 ובע"פ 3254/97 מיום 13.10.97.

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ז' המר, א' סטרשנוב וש' טימן) הרשיע את העותר בעבירות של תקיפה מינית בקטין ומעשה מגונה בקטין למטה מגיל 14 שנים, לפי סעיף 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז1977- וכן בעבירות של עשיית מעשה מגונה בלא הסכמה, לפי סעיף 348(ג) לחוק הנ"ל. כל זאת, עקב שורת מעשים מגונים שביצע העותר בבת דודתו במשך כשבע שנים, מאז מלאו לה שמונה שנים. בית המשפט המחוזי גזר על העותר עונש של ארבע שנות מאסר, מהן שתיים לריצוי בפועל. בית המשפט העליון דחה את הערעורים שהוגשו (העותר ערער על הרשעתו ועל חומרת עונשו והמשיבה - על קולת העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי).

2.בעתירה בפני מעלה העותר שלוש טענות: ראשית

- בערעור העלה העותר לראשונה את הטענה, כי מקצת העבירות בהן הורשע בוצע בטרם מלאו לו שבע עשרה והואיל והועמד לדין לאחר חלוף שנה ממועד ביצוע העבירה, וזאת בלא שניתן לכך אישורו של היועץ המשפטי לממשלה, הנדרש לפי סעיף 14 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א1971-, הרי דין הרשעתו להתבטל. בית המשפט העליון דחה טענה זו בהסתמכו על דברים שנכתבו בפרוטוקול בית המשפט המחוזי, מהם עולה, כי לפחות מקצת העבירות שביצע העותר בהיותו קטין בוצעו לאחר שמלאו לו שבע עשרה - ולעניינן לא נדרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה. בעתירתו טוען העותר, כי האמור בפרוטוקול אינו מהווה ראייה קבילה וכי לא הובאו בפני בית המשפט ממצאים שהיה בהם לסתור את טענתו; שנית - בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שגו בכך שייחסו לעותר ביצוע רצף של מעשים מגונים בין השנים 1987-1994 , בעוד שהמעשים בוצעו בשנים 87-88 ו - 94; שלישית - ראוי היה לאמץ באופן חלקי את פסק דינו של השופט המר, שסבר, כי התקיים ספק באשר לקיום מחשבה פלילית אצל העותר (השופט המר שהיה בדעת יחיד לעניין זה, סבר, עם זאת, כי לעניין זה די היה בהלך נפש של פזיזות, שהתקיים לשיטתו בעותר. שני השופטים האחרים, סברו כי נתקיימה בעותר הכוונה הפלילית הנדרשת).

3.המשיבה מתנגדת לקיום דיון נוסף. לטענתה, טענות העותר אינן אלא טענות שמקומן בהליך ערעור או בבקשה לתיקון טעות בפסק דין - אך לא בעתירה לדיון נוסף. לגוף הדברים, טוענת המשיבה, כי העותר, שלא חלק בערכאה ראשונה על הדברים שנאמרו בפרוטוקול בית המשפט, אינו יכול להישמע כעת בעניין זה וכי בית המשפט העליון לא קבע כי העותר ביצע את העבירות המיוחסות לו לאורך כל התקופה שבין 1987 ל- 1994, אלא קבע, כי העותר ביצע את העבירות "בהזדמנויות שונות ובתקופות שונות". באשר לקיום המחשבה הפלילית אצל העותר טוענת המשיבה, כי משנקבע בדעת רוב בבית המשפט המחוזי, כי התקיימה אצל העותר הכוונה הפלילית הנדרשת ומשאושרה מסקנה זו על-ידי בית המשפט העליון, אין עוד מקום לבירור נוסף של טענה זו.

4.דין העתירה להידחות. סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- קובע, כי יתקיים דיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה

בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון,

או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש... מקום לדיון נוסף." . פסק הדין נשוא העתירה אינו קובע כל הלכה חדשה. טענותיו של העותר מתייחסות להיבטים עובדתיים וראייתיים בפסקי הדין - לא להלכות. בקשת העותר היא, כי יתקיים ערעור נוסף, או שמא משפט חוזר, בעניינו - ולא לכך נועד הדיון הנוסף.

העתירה נדחית.