דנ"פ 8227/04גדי אלפסי נ. מדינת ישראל

ביום 12.9.04 דחיתי את עתירתו של יורם (רן) עובד לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 946/04 מדינת ישראל נ' יורם (רן) עובד ואח' (טרם פורסם). עתה מונחת לפניי עתירתו של המשיב השני באותו פסק-דין, גדי אלפסי.

2.ביום 2.12.03 הרשיע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את העותר, בצוותא חדא עם עובד, בעבירות של קשירת קשר לסיוע לסחר בסם מסוכן ובסיוע לסחר בסם מסוכן. עבירות אלו בוצעו על-ידי העותר ועובד בהיותם חברים ברשת ענפה אשר שמה לה למטרה לסחור בסם מסוכן ברחבי העולם, ולענייננו: בייצוא סם מהולנד לגרמניה. השניים שימשו כצינורות להעברת כספים לקושרים אחרים, כדי שאלה יעבירום ליתר הקושרים למימוש הקשר האמור. חלקו של העותר כחבר הרשת התמקד בהעברת סכומי כסף לידי שתי קושרות אחרות, ואלו מצידן העבירום אל ראשי הרשת בהולנד. בית-המשפט דחה את טענת המדינה לפיה יש לראות בעותר ובעובד משום מבצעים עיקריים לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח משולב] ( הפקודה ), והרשיעם אך כמסייעים לדבר עבירה. משהורשע כך בדינו נגזרו על העותר ארבע שנות מאסר, מהן עשרים וארבעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

3.הן העותר ועובד הן המדינה ערערו על פסק-דין זה. לאחר הסכמה דיונית בין הצדדים נותר על כנו ערעור המדינה בלבד, בו נטען כי ראוי להרשיע את השניים כמבצעים בצוותא או כמבצעים עיקריים מכוח סעיף 13 לפקודה, ולא אך כמסייעים. בית-המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה, בקובעו כי מי שהקל על ייצוא ועל ייבוא סמים נכנס לגידרה של העבירה לפי סעיף 13 לפקודה כמבצע עיקרי ולא אך כמסייע. הטעם לכך הוא, שהמחוקק בחר להשוות בין דינו של הסוחר בסמים, מייבאם או מייצאם, לבין דינו של המקל על ביצועם של כל אלה. וכלשונו של סעיף 13 לפקודה: "לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה או ברשיון מאת המנהל." מסקנת בית-המשפט הושתתה הן על לשונו סעיף 13 לפקודה הן על תכליתו. העותר ועובד הורשעו, אפוא, כמבצעים עיקריים בעבירה לפי סעיף 13 לפקודה, כמי שהקלו על ייצוא הסם.

4.העתירה המונחת לפניי מסיבה עצמה על שתי טענות. הטענה האחת היא, כי האופן בו פורשו התיבות "לא יקל על ייצואו או ייבואו" שבסעיף 13 לפקודה, אינו עולה בקנה אחד עם השינוי המהותי אשר חולל תיקון 39 לחוק העונשין בסיווגם של הצדדים לביצוע עבירה. על-פי הטענה, שעה שנחקק סעיף 13 לפקודה - עובר לתיקון 39 לחוק העונשין - היה מעמדו הנורמטיבי של המסייע כדין המבצע. התיבה "הקל" שבסעיף 13 לפקודה לא נועדה, אפוא, להשוות את דינו של המקל לדינו של המבצע -שכן לו ההתנהגות הנדרשת מן ה"מקל" היתה זהה לזו הנדרשת מן המסייע, לא היה המחוקק נדרש להוסיף מלים אלו לסעיף - אלא להרחיב את מעגל העבריינים על-ידי יצירת קטגוריה חדשה של "מקלים", אשר ההתנהגות הנדרשת לשם הרשעתם פחותה מזו של המסייע. תיקון 39 שינה מצב זה, "הוריד" את המסייע במידרג הנורמטיבי, וממילא ירד ה"מקל" אף-הוא במידרג, אל-מתחת למסייע. והנה, על-פי ההלכה שנקבעה בפסק-הדין שלפנינו, מעמדו של ה"מקל" - אשר ממנו נדרשת התנהגות פחותה מזו של מסייע - הוא כמעמד המבצע העיקרי, בעוד אשר מעמדו של המסייע נמוך מהם. מידרג זה, כך טוען העותר, שגוי הוא, הואיל וההתנהגות הנדרשת מן ה"מקל" צריכה, כאמור, להיות פחותה מזו של המסייע. העותר מבקש, לחלופין, כי נפרש את המונח "מקל" כמסייע, וכי נחיל עליו את כללי הסיוע שלאחר תיקון 39.

5.טענה שנייה בפי העותר ועניינה ההתנהגות הנדרשת להרשעה בעבירה של הקלה על ייצוא או ייבוא סם. לשיטת העותר, פרשנות ראויה של סעיף 13 לפקודה מביאה למסקנה כי נדרש קשר ישיר בין מעשה ההקלה לבין ייצואו או ייבואו של הסם. לטענתו, פעילות ההקלה עניינה בפעולת הייצוא הפיסי של הסם המסוכן, להבדיל מפעולה המקלה אך על רכישת הסם. העותר העביר סכומי כסף בתוך שטח מדינת ישראל בלבד, ולא היה במעשהו כדי להקל על מעבר הסם מהולנד לגרמניה; הדבר איפשר, לכל היותר, רכישת סמים אך לא את העברתם בגבול בין מדינות. והמסקנה: לא היה מקום להרשיע את העותר כמי שהקל על הייצוא. עוד נטען, כי פרשנות ראויה של סעיף 13 לפקודה אינה מתיישבת עם קביעתו של בית-המשפט ולפיה עצם מעשה ההקלה עומד על רגליו שלו ואין כל דרישה להמתין כי תתרחש עבירה מוגמרת (ייצוא או ייבוא סם), כדי שניתן יהיה להרשיע את המקל. לפי הטענה, פרשנות זו מנתקת בין פעולת ההקלה על הייצוא לבין פעולת הייצוא, בעוד שמעשה ההקלה חייב להתייחס לייצוא שהתרחש בפועל.

6.דין העתירה דחייה. כפי שכבר ציינתי בסעיף 8 להחלטתי בעניין עובד , פסק-הדין אכן מחדש הלכה, בקובעו כי "העבירה בסעיף 13 לפקודה כוללת גם התנהגות הבאה בגדר הביצוע המושלם וגם התנהגות הבאה בגדר סיוע". ואולם, הלכה זו אינה מגלה טעם מן הטעמים שבסעיף 30(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 המצדיקים עריכת דיון נוסף בה. יפים לכאן דברים שנאמרו לאחרונה בדנג"ץ 7802/04

ליאורה מילוא נ' שר הביטחון (טרם פורסם):

חידוש הילכתי - ואפילו חידוש הילכתי הניחן בתכונות המנויות בהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט - לא יצדיק בכל מקרה ומקרה קיומו של דיון נוסף. טעם הדבר הוא, החוק היקנה לשופט הדן בעתירה לדיון נוסף שיקול דעת רחב לבחינה האם המקרה שלפניו, על-פי נסיבותיו ועל-פי מאפייניו, משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף.

ראו עוד: ד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל , פ"ד לו(3) 99, 101; דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנג"ץ 7588/99 שנסי עזיז נ' שיפרה רונן ואח' (לא פורסם).

7.גם לגופם של דברים - וחרף טיעוניה החריפים של עורכת-הדין מיכל ליפקין - יש לדחות את העתירה. אשר לטענה בדבר המידרג של צדדים לעבירה: כבר בהחלטה בעניין עובד קבעתי כי המידרג עליו עמד השופט לוי מידרג ראוי הוא, בצייני (בפיסקה 8 להחלטתי) כי "לא הרי מסייע לפי סעיף 13 לפקודה כהרי מסייע לפי סעיף 31 לחוק העונשין, שראשון הוא "מסייע פנימי", דהיינו, אדם המהווה עבריין על-פי הגדרת העבירה עצמה, בעוד אשר שני הוא "מסייע חיצוני", דהיינו, אדם שרואים בו עבריין כנגזר מן העבירה". על-פי מידרג זה, המקל על ייצוא או ייבוא סם הינו עבריין עיקרי, בעוד שהמסייע הקלאסי הינו מעין "מסייע בדרגה שנייה". על כך אוסיף ואומר עוד, כי ראייה לכך שהמידרג אשר נוצר בפסק-הדין הוא-הוא המידרג שהמחוקק הורה עליו (הגם שראיה זו ראיה מישנית היא), ניתן למצוא בעובדה כי למרות שתיקון 39 "הוריד" את המסייע מדרגה נורמטיבית וקבע כי עונשו יהא מחצית מעונשו של המבצע, לא תיקן המחוקק את סעיף 13 לפקודה ולא הוציא מגידרו את "המקל על ייבוא או ייצוא סם"; המטרה היתה להותיר את ההקלה כעבירה עיקרית ולא להסתפק אך בעבירת הסיוע.

8.אשר לטענה כי נדרש קשר ישיר בין מעשה ההקלה לבין מעשה הייצוא והייבוא של הסם: בית-המשפט דן בסוגיה זו בהרחבה, וכך אמר (בסעיף 6 לפסק-הדין):

עבירות של סחר, ייבוא [ו]ייצוא סמים, הן עבירות שעל פי רוב אינן מתבצעות על ידי היחיד, אלא נדרש שיתוף פעולה בין מבצעים אחדים, כאשר כל אחד מהם נוטל על עצמו מטלה אחרת. במצבים כאלה, ביקש המחוקק להבטיח כי כל חברי הארגון יורשעו כמבצעיה העיקריים של העבירה חרף ההבדל הקיים ביניהם במישור תרומתם לביצוע...

ובסעיף 7 לפסק-הדין ציין כך:

לוחמה יעילה בסחר בסמים חייבת להתמקד גם בבסיס המימון של עסקאות כאלה, הואיל וזה מהווה את המסד "וצינור החמצן" ממנו יונקת "תעשייה" זו.

קביעות מנומקות אלו של בית-המשפט מדברות בעד עצמן, ולא נמצא לי כי מצדיקות הן עריכת דיון נוסף בפסק-הדין. יתר-על-כן: אין ספק בליבי כי העותר אכן הקל על ייצוא הסם. העזרה אשר הושיט העותר לקושרים האחרים - בהיותו ער לייעודם של הכספים (למיצער על דרך של עצימת עיניים) - הקלה על ייצוא הסם ואיפשרה את רציפותה של שרשרת העברת הכספים משטח מדינת ישראל לחוץ-לארץ.

9.אשר לטענה הנסבה על עצמאותה של עבירת ה"מקל", נאמר אך זאת: בענייננו אין חולקים כי עבירת הייצוא אכן הושלמה (גם באת-כוח העותר מסכימה לכך, כאמור בסעיף 19 לסיכומי טיעוניה), ומכאן שלא נקבעה בנושא זה הלכה הנדרשת לדיון נוסף בה. ולא עלינו המלאכה לגמור.

10.סוף דבר: העתירה נדחית.

היום, ב' בכסלו תשס"ה (15.11.2004)

ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

04082270_G03.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il