ע"פ 8641/04 ירונה ראובני-בוכניק נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המערערים - מנחם מנדל (להלן: "המערער") וירונה ראובני-בוכניק (להלן: "המערערת") - בקשירת קשר לביצוע פשע (סחר בסם מסוכן), וסיוע לסחר בסם מסוכן. בעקבות כך נדון המערער לעשרים וארבעה חודשי מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. המערערת נדונה לארבעה עשר חודשי מאסר וששה עשר חודשים מאסר על-תנאי.

בשניים מהערעורים שבפנינו (ע"פ 8641/04 ו-9020/04) משיגים המערערים כנגד הרשעתם, ולחלופין, כנגד העונש. בערעור השלישי (9266/04) מלינה המשיבה, מדינת ישראל, על כך שבית המשפט המחוזי לא ראה במערערים כמי ש"הקלו" על ייצוא הסמים אותו יזמו העבריינים העיקריים, ועקב כך הם מהווים חלק מ"המבצעים-בצוותא", מכוח הוראתו של סעיף 13 לפקודת הסמים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

2.העובדות הדרושות לעניינם של הערעורים שבפנינו הן אלו: המערערת היא אשתו של דורון בוכניק, וביחס לזה האחרון נטען כי בחודש יוני 2001 הוא קשר עם אחרים, וביניהם יעקב אלשייך ודרור פחימה, לסחור בכמויות גדולות של טבליות סם מסוג MDMA (אקסטזי), ולייצא אותם למדינות שונות ברחבי הגלובוס. לגרסת המשיבה, כבר בשלביו הראשונים של הקשר, היו המערערים מודעים לקיומו ולמטרותיו, והתפקיד שיועד להם הוא להעביר כספים ממדינה אחת לאחרת, כדי לאפשר את רכישת הסם או כדי "להלבין" את הרווחים שיופקו ממכירתו. במסגרת זו קיבלה המערערת בשני ימים עוקבים בחודש אוקטובר 2001 סכום של 180,000 דולר במזומן. ביום 31.1.01 יצאה המערערת בדרכה מישראל להולנד כדי להעביר את הכסף ליעדו, ולצורך כך היא התחלקה בהחזקתו עם אנשים נוספים שטסו עמה. בהגיעה לייעדה מסרה המערערת את הכסף שלאחר זמן שימש את הקושרים לרכישת הסם.

באשר למערער נטען, כי הוא עוסק בהעברת כספים, ובמסגרת זו העביר עבור אלשייך ופחימה, באמצעות אחר – רן עובד – כ-415 אלף דולר, כמו כן הביע המערער את הסכמתו להעביר מאוסטרליה לישראל או לאחת ממדינות אירופה, סכום של כ-6 מיליון דולר.

כאן המקום להוסיף כי סוגיית העברת הכספים על ידי המערערים, והסכמתו של המערער להלבין כספים נוספים בתנועה סיבובית דרך אוסטרליה, אינה שנויה כלל במחלוקת. עם זאת, הם טוענים כי לא היו שותפים לקשר שנרקם באותם ימים בין המעורבים האחרים בפרשה, ועל כן גם לא ידעו את ייעודו של הכסף שבהעברתו נטלו חלק.

3.השגותיהם של המערערים שבפנינו כנגד הרשעתם, כמוה כהזמנתנו להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות אשר נדונו ונותחו בהרחבה על ידי בית המשפט המחוזי. אכן, מערכאת הערעור לא נבצר להתערב גם בממצאים מסוג זה, אולם זו תהיה התערבות חריגה, באשר ממצאים אלה מקורם בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה. לאחר שבחנו את עניינם של המערערים בקפידה, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לסטות מהלכה זו. אדרבא, להשקפתנו התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי היתה בלתי נמנעת ואף מתבקשת מחומר הראיות שהיה בפניו. נפנה תחילה לעניינו של המערער.

4.המערער העיד על עצמו שמחמת אופיו של העיסוק בו בחר, אין הוא נוהג לשאול את לקוחותיו שאלות מיותרות, ובכלל זה על מקור הכסף ומטרת העברתו, הואיל ואם לא ינהג כך יהיה זה מתכון בדוק לכך שאותם לקוחות לא יפנו אליו כלל. זאת ועוד, נראה שהמערער היה ער לכך שבין אלה הנזקקים לשירותיו נכללים גם עבריינים, וכאלה הם אלשייך ודרור פחימה. לעניין זה אין לך טוב יותר מאשר דבריו של המערער עצמו בהודעה ת/57, לאמור: " לא בדקתי אף פעם בציציות של הלקוחות אבל להערכתי מדובר בכסף לא כשר ". אולם, חשדו של המערער לא נותר בגדר חשד כללי אודות אפשרות לביצוען של עבירות, הואיל ומעדותו ניתן ללמוד על "מסויימותו" של החשד שהתעורר בלבו, וכוונת הדברים לכך שכאשר נשאל אם באומרו "כסף לא כשר" עלתה בלבו גם האפשרות שמדובר בכסף שמקורו בעסקאות סמים, השיב: " הכל יתכן. אמרתי וגם זה יכול להיות ". תמונה דומה מצטיירת משיחותיו של המערער עם איש הקשר שלו באוסטרליה, יחיאל רוזנטלר, ולנוכח כל אלה סבורני כי בית המשפט המחוזי היה רשאי לקבוע את אלה (ראו עמ' 32 להכרעת-הדין):

"על פי מכלול הראיות שהובאו לעיל, הרי שניתן לקבוע כי אלו העלו 'חשד רציונלי', ממשי וספציפי, בלבו של מנחם, כי מקור הכספים 'איננו חוקי', וליתר דיוק, מנחם ידע כי כסף 'לא חוקי' זה עלול להיות 'כספי סמים' קרי: פרי של עסקאות סמים, או שנועד למימון עסקאות סמים.

אך, חרף החשד האמור שלפי דבריו, ניעור בלבו, הוא בחר במודע ובמתכוון שלא לבדקו וכהערת בית המשפט, שכוונה למנחם במהלך עדותו ולאור דברים שהשמיע מנחם בתשובה לשאלות שנשאל, "אתה ככלל – כעקרון, אני לא רק עוצם עיניים, בעסקים שלי, אני גם עוצם עיניים ושם עליהם את הידיים ושחס וחלילה טיפת אור לא תיכנס לעיניים שלי"."

גם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, ולטיעוני בא כוחו המלומד של המערער, עו"ד י' גולן, על-פה, לא שוכנעתי כי הוכחה עילה לדחות את ממצאיו האמורים של בית משפט קמא, הואיל ולדידי אין כלל ספק כי המערער ידע, הן מטבעו של עיסוקו, וגם משום שהיו בפניו סימנים מחשידים לרוב, כי הוא נותן את ידיו להעברתם של כספים שמקורם לא-כשר, ובין היתר, כאלה שהם פרי עבירה או שנועדו לממן ביצוע עבירה. לכל אלה בחר המערער, ובמודע, לעצום את עיניו.

5.באשר למערערת – כאמור, היא לא הכחישה כי קיבלה לידה את הכספים, אולם לטענתה, היא לא ידעה שהם עתידים לשמש לביצוען של עסקאות סמים. המערערת הוסיפה וטענה, כי נסיעתה להולנד נועדה, בראש ובראשונה, כדי להיפגש עם בעלה, והעברת הכספים לא היתה אלא פעולה נלווית, שמנקודת ראותה היתה חסרת משמעות.

בית המשפט המחוזי סקר בהרחבה את האמרות שנרשמו מפיה של המערערת במהלך חקירתה, ומקובלת עלי מסקנתו כי היא לא הקפידה לדבוק בתשובות-אמת בלבד. עניין זה לבדו מעורר תהיות שהרי ההנחה היא כי מי שלא חטא לא יידרש להתגונן בתשובות כוזבות. אולם לא על כך מתבססת הרשעתה, אלא בעיקר על דברים שנרשמו מפיה, ובין היתר, במהלך חקירתה על ידי רפ"ק יגאל בן-שלום (ראו המוצג ת/333). וכך לדוגמה, היא סיפרה לחוקר כי דרור פחימה הציע לדורון עבודה ששכר נאה בצידה, ולטענתה היתה צריכה "לחלוב" את דורון (כלשונה, בעמ' 11 לתמליל), כדי לדעת מה טיבו של אותו עיסוק. עם זאת טרחה המערערת להדגיש שוב ושוב גם את זאת: "הוא [דורון] לא אמר לי אף פעם ספציפית כמויות ... אני הבנתי ... מזה שאני רואה אותו מדי פעם וזה שלא כמויות

...". ולשאלה מה היא בכל זאת שמעה מפיו של דורון השיבה (שם בעמ' 11): "הוא היה אתם בקשר טלפוני שכל פעם אמרו לו תלך לפה, תלך לפה ... משהו כזה, לא יודעת מה, הוא עצמו לא העביר כמויות ... הוא עמד על זה שהוא לא מוכן להתעסק עם זה ... לקחת איתו או עליו".

בעמ' 14 של התמליל הוסיפה המערערת ואמרה: "ספציפי הכמות הכסף הזאת שהעברתי אני משערת שזה מסמים, אבל אני יודעת שדורון עצמו לא עשה את הקטע הזה ואני יודעת שזה הכסף הזה לא של דורון". תשובה נוספת שנרשמה מפיה של המערערת בעמ' 18 ואילך של התמליל, נדמה שאינה מותירה ספק באשר לידיעתה כי מדובר בעסקי סמים, וכך נרשם מפיה: "הוא [ דורון ] לא אמר לי שאני לוקח על עצמי. אמרתי לו דורון שבחיים לא יהיה עליו סמים. הוא אמר לי ירונה אני בחיים לא אקח על עצמי את הסיכון שיהיה שיתפסו עלי, או שאני אהיה באיזה מקום שיהיה עלי כלום ... שום סוג של סם". דבריה אלה של המערערת בשילוב עם ראיות אחרות כמו הזהירות שנקטה בהעברת הכסף (חלוקתו בינה לנוסעים אחרים), השימוש בקודים במהלך שיחות הטלפון, והשכר הנאה בו זכתה (8,000 דולר) עבור העברת הכספים להולנד, הובילו את בית המשפט המחוזי להכריע את הכף לחובתה, ובלשון המקור:

"כעולה מתוך סקירת וניתוח הודעותיה ועדותה של ירונה בבית המשפט, הוא שירונה הבינה עוד לפני פנייתו של דורון אליה, בבקשה כי תקבל את הכספים מגדי ותעבירם להולנד, כי דורון ודרור עוסקים בסחר בסמים, כאשר דרור 'מעסיק' את בעלה אצלו בעבודה של סחר בסמים, כאשר ידעה מדורון בעלה, כי הוא מתעסק בסמים, אך לא נוגע פיסית בסמים, לא מחזיק אותם על גופו, בכליו, לא סוחר בהם במובן הידוע, שכן תפקידו כפי שהסביר לה, זה 'להסתכל על אנשים', 'להסתכל על בחורות', כאשר מתוך כתב האישום שהוגש בעניינו של דורון, בעלה שבו הודה, כי הוא היה מעין 'משקיף מלווה' למקבל פני בלדרים.

פנייתו של דורון אליה בשיחה טלפונית, בטרם יגיע אליה גדי עם הכספים, והנחיותיו אליה לקבל מגדי את הכסף ולהעבירו אליו להולנד, כאשר הוא מוסיף ומספק לה הנחיות כיצד לעשות זאת, תוך חלוקתו בין קבוצת אנשים נוספת, שנמצאת אתה על אותה טיסה להולנד, לרבות אספקתו של 'סיפור כיסוי' למקרה שכסף זה יימצא וייתפס ברשותה, בא בהמשך ישיר אפוא לידיעתה של ירונה על עיסוקם בסמים של דורון ודרור בחו"ל; ירונה הבינה וידעה כי מדובר בכספי סמים, אשר היו מיועדים לצורך המשך מימון עסקאות סם, ששני אלה ניהלו בחו"ל" (עמ' 63 להכרעת-הדין).

להשקפתי, מסקנותיו אלו של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות שהיה בפניו. יתרה מכך, סבורני כי ידיעתה של המערערת אודות מטרת הכספים שהעבירה להולנד, אינה מושתת עוד על הוטענה בדבר "עצימת עיניים", אלא על ידיעה מפורשת וברורה שכספים אלה מיועדים לשמש לעסקאות סמים, ושדורון, בעלה, עתיד לקבל חלק בשלל, כפי שהיא עצמה הקדימה ונטלה נתח הגון עבורה.

6.גם אם אניח לטובת המערערת כי לא ידעה, ידיעה ממשית, את ייעודם של הכספים שהעבירה, הרי שלכל אורך דרכה ניצבו אין סוף של תמרורים ונורות אזהרה שהעידו כמאה עדים על ייעודם הבלתי-חוקי של הכספים. כאמור, כך הוא גם מצבו של המערער, ולעניין "עצימת עיניים" המהווה תחליף למודעות ולקיומן של הנסיבות (סעיף 20(ג) לחוק העונשין), אוסיף מספר מילים.

7.סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התשל"ז-1977, אשר עוגן בחוק עם קבלתו של תיקון 39, עוסק במצב של 'עצימת עיניים' וקובע כך:

"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

למקרא הוראה זו אתה למד, כי מקום בו בליבו של מבצע העבירה מפעם חשד בדבר טיב התנהגותו, או בדבר קיומה של נסיבה הנמנית עם פרטי העבירה – הוא לא יוכל להתגונן בטענה לפיה פעל בהיעדרה של מודעות. במצב דברים מעין זה – כך ממשיכה הוראתו של סעיף 20(ג)(1) וקובעת – מוטלת על מבצעה של העבירה החובה לפעול כדי להפריך את החשד ולברר את מצב הדברים לאשורו, וכל עוד לא עשה כן, או שעשה אולם חשדו לא הופרך, רואים אותו כמי שהיה מודע בפועל בעת ביצועה של העבירה לאותו פרט. לשון אחר: התעורר בליבו של אדם חשד, והוא אינו טורח להזימו, הרי שיש לראותו כמי שעוצם את עיניו ומתעלם במודע מאפשרות קיומה של נסיבה. עמד על-כך פרופ' פלר:

" מודעות לאפשרות קיום הנסיבה, בה תלויה העבירה, מחייבת את האדם לבדוק, עובר לביצוע מעשהו, את המצב בכל הנוגע לאותה נסיבה, כדי להימנע ממנו, במקרה שקיום הנסיבה מתאושש. אם, חרף החשד, לא עשה האדם כן, בין משום שבכל תנאי היה מנוי וגמור עמו לעשות את המעשה, ובין משום שהיה לו נח יותר שלא לדעת או משל שיקול אחר, פירוש הדבר שהשלים גם עם דבר קיומה של הנסיבה" (ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (כרך א), 519

וראו גם את דבריו של כב' השופט חשין בע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 735, 757; ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי , פ"ד מח(3), 302, 360; ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 289, 304).

באשר לטיבו של החשד המפיח רוח חיים בהוראתו של סעיף 20(ג)(1), ראוי להוסיף את שני אלה. ראשית, הפסיקה קבעה כי "עצימת עיניים" מתקיימת מקום בו החשד המפעם בליבו של המבצע הוא חשד ממשי, מעשי, רציונאלי, ואין להסתפק בחשד מופרך, שאין לו אחיזה במציאות. שנית, וכאן העיקר, בבסיסו של הרעיון בדבר עצימת-העיניים ניצב חשד אישי, סובייקטיבי, המתעורר בליבו של העושה פנימה, ועל אף הקושי המעשי שהדבר עשוי לעורר, אין די בחשד אובייקטיבי שהיה צריך להתעורר בליבו באותן נסיבות, או בחשד כזה שהיה מתעורר בליבו של ה"אדם הסביר" (ראו ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3), 873, 899; ע"פ 7580/02 אחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל , לא פורסם;

ע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' עותמאן כיאניה , לא פורסם; וכן מאמרו של מ' קרמניצר, " תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו ", מגמות בפלילים - עיונים בתורת האחריות הפלילית (תשס"א-2001) , 55, בעמ' 71). הרעיון הניצב בבסיסה של הלכה זו הוא כי אין זה ראוי לרתום את הכלל בדבר עצימת-עיניים, כלל שנועד לסייע בדרכי הוכחתה של 'מחשבה פלילית', כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כדי להרחיב יסוד-נפשי זה על-ידי החדרתם של אלמנטים אובייקטיבים לתוכו.

באשר למערכת ה"נסיבות העובדתיות האובייקטיביות" (כלשונו של הנשיא (בדימוס) שמגר, בע"פ 5612/92 הנ"ל), הרי שהשימוש בה יכול להיעשות ככלי עזר ראייתי בלבד, ולא כתחליף מהותי להוכחתה של מודעות כפי שהוצע שם. אבהיר את דברי. כאשר ממערכת הנסיבות האובייקטיביות עולה כי בליבו של כל אדם בר-דעת היה מתעורר חשד, עשוי הדבר להקים חזקה עובדתית הפועלת לחובתו של הנאשם. כך, ניתן להניח כי מערכת נסיבות שהייתה מעוררת חשדו של כל אחד אחר, וודאי עוררה, בפועל, גם את חשדו של העושה, אולם חזקה זו (כדרכן של חזקות מסוגה) ניתנת לסתירה, וגם מעל משוכה זו יצליח הנאשם לעבור, אם יעלה בידו להוכיח כי מה שנכון לגבי אחרים – לא נכון לגביו, ועל-אף חשדם של אחרים, בליבו-שלו לא התעורר חשד שכזה, בשל נתוניו האישיים או נסיבותיו המיוחדות של האירוע.

מן הכלל אל הפרט – כאמור, לשני המערערים היה נהיר כי הם נותנים את ידם למעשים לא-חוקיים, ולמצער, התעורר בלבם החשד כי מדובר בכספים אשר עתידים לשמש בעסקאות סמים או שהם פרי של עסקאות סמים. אותו חשד היה נחלתם של שני המערערים, אולם האחד בחר להתעלם ממנו כדי שלא להרחיק מעצמו את לקוחותיו הפוטנציאליים, והאחרת הסתפקה בהבטחתו של בעלה כי לא ישא סמים על גופו ובכליו. ונדמה כי אין דוגמה טובה יותר מהמקרה שבפנינו, כדי להדגים כיצד יכולה "עצימת עיניים" לשמש תחליף למודעות בדבר "טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות" (בלשון סעיף 20(ג)(1) לחוק).

8.באי-כוחם המלומדים של המערערים, עו"ד י' גולן ומ' שרמן, שעמלו רבות כדי לסייע בהגנת שולחיהם, ביקשו לדחות את ערעורה של המדינה (ע"פ 9266/04) כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי להרשיע את המערערים כ"מסייעים" לסוחרי הסמים, מכוח סעיף 31 לחוק העונשין, ולא כ"מבצעים בצוותא" מכוח סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, הקובע:

13.יצוא, יבוא, מסחר והספקה

לא ייצא אדם סם מסוכן, לא ייבא אותו, לא יקל

על ייצואו או ייבואו, לא יסחר בו, לא יעשה בו שום עסקה אחרת ולא יספקנו בשום דרך בין בתמורה ובין שלא בתמורה, אלא אם הותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה או ברשיון מאת המנהל. ( ההדגשה הוספה ).

לטענת המשיבה, נועד תפקידם של המערערים (העברת הכספים) כדי "להקל" על חברי הרשת לבצע את עבירות הסמים, באשר " 'ציר הכסף' הינו אמצעי מכריע להשלמת העסקה, וכי על פי התמונה המצטיירת מחומר הראיות בתיק זה ומהכרעת הדין, ציר זה הינו ציר עצמאי ומקביל שבלעדיו לא תתכן השלמת הייצוא" (סעיף 2 לנימוקי הערעור).

סוגיה זו – הפרשנות הראויה לסעיף 13 לפקודת המסים המסוכנים וההבדל שבינו לסעיף 31 לחוק העונשין - הוכרעה בבית משפט זה בע"פ 946/04 מדינת ישראל נ' יורם רן עובד וגדי אלפסי פ"ד מח(6), 951, שם אמרנו את אלה (ראו עמ' 957):

"ואכן, סעיף 31 לחוק העונשין קובע, כי מסייע הוא 'מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה'. לאור הגדרה זו, לא יכול להיות ספק, כי במעשיהם הקלו המשיבים על ביצוע העבירה ובכך וודאי שנכנסו לגדרו של סעיף 31. יחד עם זאת, כאשר שאלת הסיוע מתעוררת על רקע הנורמה הספציפית הקבועה בסעיף 13 לפקודת הסמים, אין כל צורך להיזקק להגדרה של סיוע בסעיף 31 לחוק העונשין. בנסחו את סעיף 13, לא הסתפק המחוקק בהתנהגות של סחר, יבוא ויצוא של סמים, והוא בחר להוסיף לה את התיבה "לא יקל", מתוך מטרה להרחיב את גדרה של העבירה. להשקפתי, אין כלל ספק כי המחוקק ביקש להשוות בין דינו של מי שסוחר בסמים, מייבאם או מייצאם, לבין דינו של זה שמקל על ביצועם של כל אלה. מסקנה זו נסמכת, בראש ובראשונה, על משמעותו הפשוטה והטבעית של דבר החקיקה (א' ברק, פרשנות במשפט כרך שני (תשנ"ג), 118). מעשה שיש בו משום הקלה על יבוא ויצוא של סמים, מקים את היסוד העובדתי של העבירה בה עוסק סעיף 13, ואין להיזקק לנגזרת של סיוע, כהגדרתה בסעיף 31 לחוק העונשין. זאת ועוד, ההנחה היא כי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק, והרשעתם של המשיבים כ"מסייעים" לדבר עבירה, מרוקנת למעשה מכל תוכן את מילותיו המפורשות של המחוקק בסעיף 13 לפקודת הסמים".

ובעמוד 951 הוספנו ואמרנו:

ודוק: המשמעות של המסקנה לפיה אחריותו של מי שהקל על ייבוא וייצוא סמים, אינה נגזרת מאחריותו של עבריין עיקרי, היא כי עצם מעשה של 'הקלה' או 'סיוע' די בו, כשלעצמו, לשם הרשעתו של ה"מסייע" בעבירה, ואין כל דרישה להמתין כי תתרחש עבירה מוגמרת, או ניסיון לעבור עבירה מוגמרת, כדי שניתן יהיה להעמיד לדין את המסייע ולהרשיעו ...

לא רק פרשנות לשונית מובילה למסקנה כי מי שהקל על ייצוא וייבוא סמים נכנס לגדרה של העבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים כ"מבצע עיקרי". פרשנות תכליתית מובילה אף היא לתוצאה זהה. נגע הסמים המתפשט, וההכרה בנזקים הכבדים הכרוכים בו, הם שהובילו להרחבת היקפן של העבירות המנויות בפקודת הסמים, ולהחמרה בעונשיהם של מי שהורשעו בביצוען [ראו ע"פ 6045,6304/03 מדינת ישראל נ' גולן שמאי , תק-על 2004(1)]. בד בבד אף נחתמו אמנות בין לאומיות, אליהן הצטרפה גם מדינת ישראל, והן נועדו ליצור שיתוף פעולה בין-מדינתי כדי להלחם בסחר בסמים המתפשט וחוצה גבולות (ראו את מאמרה של י' זילברשץ, "סמים מסוכנים: המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי" מחקרי משפט

יג' (תשנ"ו), 461). מטרות חברתיות והרצון להגן על שלום הציבור הם חלק בלתי נפרד מתכליתו האובייקטיבית של החוק (א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט , (תשס"ג), 423), במיוחד כאשר מדובר בעבירה אשר מעגל קרבנותיה הישיר הוא רחב היקף. לוחמה יעילה בסחר בסמים חייבת להתמקד גם בבסיס המימון של עסקאות כאלה, הואיל וזה מהווה את המסד 'וצינור החמצן' ממנו יונקת 'תעשייה' זו". (וראו גם דנ"פ 7793/04 עובד נ' מדינת ישראל , לא פורסם; דנ"פ 8227/04 אלפסי נ' מדינת ישראל , לא פורסם).

גם לאחר שהאזנו ברוב קשב לטיעוניהם של באי-כוח המערערים, לא שוכנענו כי יש מקום לשוב ולהרהר אחר פסיקתנו ב" פרשת עובד ואלפסי ".

לנוכח כל האמור, אני סבור כי דין השגותיהם של המערערים כנגד הרשעתם להדחות, ומאידך, יש לקבל את ערעור המדינה, ולהרשיע את המערערים, במקום העבירה בה הורשעו בבית המשפט המחוזי, בעבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים.

9.הערעור כנגד גזר הדין –

באשר למערער – אף שחלקו בפרשה הצטמצם להעברתם של הכספים בלבד, הרי שפעילותו נועדה להקל על מלאכתם של מבצעיהן העיקריים של העבירות. מדובר אפוא במי שתמורת בצע כסף נתן את ידו לאחת המלאכות הבזויות ביותר – הפצתו של נגע הסמים – ומי שנוהג כך מעיד על עצמו עד כמה מרחיקת לכת היא הסכנה הנשקפת ממנו לצבור. מנקודת השקפה זו, בעונש שהושת על המערער אין חומרה כלשהי, ומכאן דעתי כי גם דינו של ערעורו כנגד העונש להדחות.

באשר למערערת, החלטנו להיעתר לבקשת בא-כוחה, ולהורות על הכנתו של תסקיר מבחן בטרם נכריע בגורל ערעורה כנגד גזר הדין. שרות המבחן יגיש את תסקירו תוך 30 ימים מהיום, והמזכירות תקבע את ע"פ 8641/04 להשלמה בפני הרכב זה לקראת סוף חודש פברואר 2006.

ש ו פ ט

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי.