דנ"פ 8486/10 מוחמד ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן וי' דנציגר ) במסגרתו נתקבל ערעור המשיבה על קולת העונש שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בנוסף, עותר המבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו.

2.

המבקש, צעיר (יליד שנת 1989), נהג ברכב ונדרש על ידי שוטרים לעצור בצד הדרך. המבקש לא נענה לדרישה, אלא ביצע פניית פרסה מהירה והחל שועט עם רכבו קדימה, תוך שהוא מסכן את כל מי שנקלע בדרכו. המבקש חצה שני צמתים באור אדום, ולבסוף התנגש בעוצמה ברכב אחר. כתוצאה מכך סבלו שתי נשים מחבלות יבשות ולשני כלי הרכב נגרם נזק רב.

המבקש הודה בכל אלה, והורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). נוכח גילו הצעיר ולאור עמדת המשיבה לעניין העונש הראוי להיגזר עליו, הוזמן תסקיר מאת שירות המבחן, וזה המליץ על הטלת עונש של עבודות שירות לתקופה קצרה ככל האפשר. בית המשפט המחוזי גזר על המבקש ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, תשעה חודשי מאסר על-תנאי, פסילה מנהיגה למשך 24 חודשים והוא חויב לפצות כל אחת משתי הנשים שנפגעו בסכום של 7,500 ש"ח.

3.

המשיבה ערערה על קולת עונשו של המבקש לבית משפט זה. בערעורה נטען כי יש להחמיר בעונשו של המבקש משום שלא ניתן בו ביטוי הולם לחומרת התנהגות המשיב ומשום שהוא סוטה במידה ניכרת מרף הענישה הנוהג.

בית המשפט מצא כי הערעור בדין יסודו. בית המשפט עמד על כך שמן הראוי כי העונש יותאם לכל נאשם על פי נסיבותיו, אולם – כך קבעו שופטי ההרכב – "התקשינו להבין מדוע מצא בית המשפט המחוזי ללכת לקראתו כברת דרך כה ארוכה, עד שניטל מהעונש כל אפקט מרתיע, ואף חמור מזה, אפשר שהוא עלול לשגר לרבים מסר פייסני לפיו בית המשפט שוב אינו רואה בחומרה את בריחתם של נהגים מפני אנשי החוק, גם אם הם עושים זאת תוך סיכון של ממש לחייהם של אחרים". במיוחד הדגישה ערכאת הערעור את הקושי להבין את גזר הדין, נוכח התאונה אותה גרם המבקש, שבעטייה נפצעו שתי נשים "שכל חטאן התמצה בכך שלרוע מזלן הן נקלעו לדרכו". לאור האמור, פסק בית המשפט, תוך שהוא נותן את דעתו להלכה לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם נאשמים, כי יש להעמיד את עונש המאסר בפועל שבגזר הדין על 24 חודשים. יתר רכיבי העונש, כך נקבע, נותרו בעינם. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

4.

המבקש טוען כי בית המשפט שלערעור יצר תקדים קשה, המגלם סטייה מן ההלכות שנקבעו בפסיקה עד כה בקשר להתערבות ערכאת הערעור בעונש לחומרה, בפרט בעבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. לשיטתו, במקרה של פער קיצוני בין העונשים שנגזרו על ידי שתי ערכאות – יש מקום להתערבות בעונש ולתיקונו. עוד מדגיש המבקש כי ההחמרה בעונש נובעת גם מן השינוי הדרמטי בעונש, מעבודות שירות למאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. המבקש מוסיף וטוען כי יש בעונש שנגזר עליו כדי ליצור רף עונשי חדש בעבירת של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, וטוען כי מפסיקותיו של בית משפט זה משתקפים גם עונשי עבודות שירות בגין הרשעה בעבירה הנדונה. לאור כל אלה, סבור המבקש כי יש לבחון את ההלכה במסגרת דיון נוסף.

5.

דין הבקשה להידחות. דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון, ובפרט פסק דין שניתן פה אחד, מתקיים רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ביותר. לא שוכנעתי כלל כי המקרה שלפנינו בא בגדר מקרים ספורים אלה. המבקש הורשע בעבירה חמורה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה – עבירה שהעונש הקבוע בצידה הועמד על ידי המחוקק על עשרים שנות מאסר. אכן, בית המשפט נוהג לבחון אם קיים פער ענישה בין העונשים שנגזרו על ידי ערכאות קודמות; אולם בד בבד, שומה עליו לבחון גם אם קיים פער בין הרף שהעמיד המחוקק לבין העונש שגזרה הערכאה הדיונית. כך עשתה ערכאת הערעור בענייננו, ואף ביארה את נימוקי הכרעתה היטב. אכן, העונש חמור אך, כפי שנפסק לא אחת, ראוי לראות בחומרה התנהגות עבריינית מן הסוג הזה ולייחד לה עונש מאסר הולם.

לאור האמור, הבקשה לדיון נוסף נדחית. הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר מתייתר. המבקש יתייצב לריצוי עונש מאסרו בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה.