דנ"פ 8500/01 יוסף מסילתי נ. מדינת ישראל

לפני עתירה למתן דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.

1.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' צמח, ע' קמא וע' חבש) הרשיע את המערער בעבירות אינוס (סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977; להלן - חוק העונשין) ומעשה סדום (סעיף 347(ב) וסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין). בית המשפט קבע כי העותר אנס את המתלוננת, תיירת ששהתה אותה עת בישראל, ועשה בה מעשה סדום במכוניתו בסמוך למועדון לילה בירושלים. בית המשפט דחה את גרסת העותר לפיה היו המגעים המיניים בין המתלוננת למערער בהסכמה הדדית. בית-המשפט המחוזי זיכה את העותר מעבירה אחרת של מעשה סדום ומגניבת ארנק שיוחסו לו. לאור כל אלה, גזר בית המשפט המחוזי על העותר שלוש שנות מאסר, מחציתן בפועל ומחציתן על תנאי.

2.העותר ערער על הכרעת הדין לבית משפט זה. בערעור הוא פרש את התהיות שעלו, לשיטתו, ביחס לגרסתה של המתלוננת, וטען, בין השאר, כי לא היה מקום להרשיעו על בסיס עדותה. בית משפט זה דחה את הערעור. דעת הרוב (השופט א' א' לוי אליו הצטרף השופט י' אנגלרד) קבעה כי על אף קיומן של תהיות העולות מגרסתה העובדתית של המתלוננת, עדיין אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי שהיו מושתתות על המהימנות שייחס למתלוננת שהעידה בפניו. במהלך הדיון בבית משפט זה הסתבר כי עם שובה של המתלוננת לארץ מגוריה, חלה התדרדרות במצבה הנפשי ונראה כי היא אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי שם אובחנה כסובלת ממניה-דיפרסיה. דעת הרוב קבעה כי אין בנתון זה כדי להשליך על תוצאת הערעור, שכן לא ניכר כי מצבה הנפשי של המתלוננת העיב על גרסתה שעמדה במבחני המהימנות. דעת המיעוט (השופט ת' אור) קבעה כי לאור התהיות וסימני השאלה העולים מנסיבותיו של המקרה היה מקום לזכות את העותר מחמת הספק.

3.על פסק דין זה הגיש העותר בקשה זו לדיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (להלן - חוק בתי המשפט). בעתירה טוען העותר כי עניינו מעורר שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית ניכרת. את עיקר טענותיו מכוון העותר כנגד המצב בו ניתן להרשיע אדם בפלילים על פי דעת רוב, חרף קיומה של דעת מיעוט מזכה. טוען העותר כי יכולת זו מבוססת אמנם על סעיף 80 לחוק בתי המשפט אך הפרשנות שניתנה לסעיף זה לא נבחנה מעולם מזווית הראיה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. טוען העותר כי סעיף זה, במתכונתו הנוכחית אינו עולה בקנה אחד עם הדרישה כי נאשם בפלילים יורשע רק אם אין ספק סביר בדבר אשמתו. בנוסף טוען העותר כי דעת הרוב בבית משפט זה הסתמכה על עדותה של המתלוננת, שהתברר כי היא חולת נפש, ללא היזקקות לחוות דעת באשר למצבה הפסיכיאטרי, של המתלוננת. לפיכך השארת הרשעתו על כנה, לטענת העותר, תגרום לו עיוות דין.

4.ביום 1.11.2001 ביקשתי את תגובת המשיבה לעתירה. המשיבה מתנגדת לה. המשיבה טוענת כי לא נפל פגם בממצאיו של בית המשפט המחוזי, שדחה את גרסת העותר לאירועים שהתרחשו בינו לבין המתלוננת. גרסת המתלוננת נתמכה בראיות חיצוניות נוספות עצמאיות, ואילו גרסת העותר התגלתה כלא אמינה וכבעלת סתירות. אשר למצבה הנפשי של המתלוננת, טוענת המשיבה כי ההתדרדרות במצבה הנפשי התרחשה במשך פרק זמן ניכר לאחר מתן עדותה, וכי בית משפט זה גילה משנה זהירות בבואו לבחון את מכלול הראיות הקיים בתיק, לנוכח ההתפתחויות שחלו במצבה הנפשי של המתלוננת. טוענת המשיבה כי מסקנותיו של בית משפט זה ביחס לכך אינם מצדיקים דיון נוסף.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בכדי שתצלח עתירה למתן דיון נוסף על העותר להראות כי ההלכה שנפסקה בעניינו "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה בענין, יש,..., מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט). בטענתו של המבקש, ביחס לסעיף 80 לחוק בתי המשפט אין בכדי להואיל לו. סעיף 80(א) קובע כי "בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב." לשון הסעיף הינה ברורה. בעניינו של העותר, שני שופטים מצאו לנכון לדחות את ערעורו, ואחד מצא לנכון לקבלו. משכך דעת הרוב היא המכריעה. אין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יכול לסייע לעותר. אשר לפסק הדין בעניינו של העותר כבר נפסק כי קיומה של דעת מיעוט אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק קבלת עתירה לדיון נוסף (ראו דנ"פ 4103/99 דורון אקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

6.העותר מעלה טענות נוספות לגבי היכולת להישען על עדותה של המתלוננת לנוכח ההתפתחויות שחלו במצבה הנפשי. אין בטענות אלה כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף. עמד על כך הנשיא שמגר שציין:

"הלכה למעשה, אין בטעמי העתירה לדיון נוסף אלא ביטוי לרצון להעביר את המימצאים והמסקנות בשבט הביקורת של הערכאה השלישית, ולכך לא נועד הדיון הנוסף. אם ננסח זאת בדרך אחרת, הרי נאמר כי ניתן ללמוד מן העתירה כי מה שמתבקש איננו דיון נוסף במשמעותו המשפטית של מונח זה, אלא משפט חוזר,..." (דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(2) 661, 663).

בענייננו, עמדה דעת הרוב בפירוט רב על התהיות שעלו מחומר הראיות ביחס לגרסתה של המתלוננת, אך בה בעת היא עמדה על הסתירות בהודעותיו של העותר (פסקאות 6 - 7 לפסק דינו של השופט א' א' לוי). דעת הרוב גם הייתה מודעת להתפתחויות שחלו במצבה הנפשי של המתלוננת, אך אין בהתבססות עליה בכדי לבסס הלכה כללית החורגת מעניינו של העותר. לאור זאת, אין בטענותיו אלה של העותר כדי לעמוד בדרישות סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט למתן רשות לדיון נוסף בבית משפט זה.

7.לאור כל אלה אני דוחה את העתירה. לאור התוצאה אין מקום עוד לעכב את מאסרו של העותר. העותר יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.12.2001 עד לשעה 1000 במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים. הערבויות שהופקדו תעמודנה בעינן עד להתייצבות העותר לרצות העונש.