דנ"פ 8893/15 גור פינקלשטיין נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לקיום דיון נוסף בהחלטתו של בית משפט זה ב-ע"פ 7253/14 וב-ע"פ 7314/14 מיום 7.12.2015 (השופטים א' רובינשטיין ; י' עמית ; ו- מ' מזוז ), שבמסגרתה הורה בית המשפט כי סך הפיצוי שעל המבקש לשלם למשיב 2 יעמוד על 50,000 ש"ח, חלף סכום של 100,000 ש"ח בו חויב המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

ואלו עובדות המקרה: כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין ארבע פרשיות שונות. בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בשתיים מפרשיות אלה: הראשונה נוגעת לשורה של עבירות אלימות וניסיונות לעבור עבירות כאמור, אשר בוצעו כלפי בן זוגה של גרושתו (המשיב 2). השנייה נוגעת לשיבוש מהלכי משפט, על ידי ניסיונות לפגוע בעדי תביעה פוטנציאליים, באמצעות אחרים. ביום 14.9.2014 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המבקש. בקשר לעבירות כלפי המשיב 2 נגזרו על המבקש שש שנות מאסר לריצוי בפועל. בקשר לשיבוש מהלכי המשפט נגזרו על המבקש שנתיים מאסר בפועל, שיצטברו לעונש של שש שנות מאסר. כן נגזרו על המבקש 18 חודשי מאסר על תנאי ונקבע כי עליו לפצות את המשיב 2 בסכום של 100,000 ש"ח.

3.

המבקש ערער על הרשעתו בעבירות האלימות כלפי המשיב 2 ולחילופין על חומרת העונש שנגזר עליו בגין פרשה זו. המדינה ערערה על זיכויו של המבקש בשתי הפרשיות הנוספות וכן על קולת העונשים שנגזרו עליו בשתי הפרשיות בהן הורשע. ביום 16.11.2015 קיבל בית המשפט ברוב דעות את ערעורו של המבקש וזיכה אותו מביצוע עבירות האלימות כלפי המשיב 2 (דעתם של השופטים א' רובינשטיין ו- י' עמית , כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז ). בד בבד קיבל בית המשפט באופן חלקי את ערעור המדינה והחמיר את עונשו של המבקש בגין שיבוש מהלכי המשפט ל-66 חודשי מאסר בפועל. התוצאה האופרטיבית של פסק הדין היא כי על המבקש לרצות 66 חודשי מאסר בפועל תחת 8 שנות המאסר שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי.

4.

לאחר מתן פסק הדין עתר המבקש לבית המשפט להשבת הפיצוי על סך 100,000 ש"ח שהעביר למשיב 2 בעקבות פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המדינה התנגדה לבקשה זו. גם המשיב 2 התנגד לבקשה. הוא טען כי כבר עשה שימוש בפיצוי לצורך "החזר חלק קטן מההוצאות שנבעו מהפגיעות [שגרם המבקש – מ.נ.]". בהחלטה מיום 9.12.2015 קיבל בית המשפט חלקית את הבקשה והורה למשיב 2 להשיב למבקש מחצית מדמי הפיצוי. וזה נוסח ההחלטה:

"בהינתן כי המבקש זוכה מאישומים 6-4 (עבירות האלימות כלפי המשיב 2 – מ.נ.); בהינתן כי הרשעתו באישום 13 (שיבוש מהלכי משפט – מ.נ.) נותרה על כנה; בהינתן עמדת המשיב 2 והעובדה שהפיצוי כבר שולם – אנו מורים כי סכום הפיצוי למתלונן יעמוד על הסך של 50,000 חלף הסכום של 100,000 ₪ שנפסק בפסק דינו של בית משפט קמא."

5.

על החלטה זו הוגשה הבקשה לדיון נוסף שלפניי. טענת המבקש היא שהחלטה זו מהווה למעשה פסק דין משלים לפסק דינו של בית המשפט מיום 16.11.2015, אשר ניתן לאחר המועד הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. כן מלין המבקש על כך שההחלטה מגדילה את סכום הפיצוי שעליו לשלם בגין הרשעתו בעבירות של שיבוש מהלכי משפט. זאת, שעה שהמדינה כלל לא ערערה קולת הפיצוי ומבלי שניתנה למבקש הזכות להתגונן מפני החמרת הפיצוי. בבסיס טענה זו מצויה הנחתו של המבקש, כי הפיצוי שהטיל עליו בית המשפט המחוזי היה בגין הרשעתו בעבירות האלימות בלבד, בעוד עבור שיבוש מהלכי המשפט לא נפסק פיצוי על ידי בית המשפט המחוזי. מכאן שהותרת מחצית הפיצוי על כנו מהווה החמרה של עונשו בגין שיבוש מהלכי משפט, אשר לא כלל קודם לכן פיצוי למשיב 2.

6.

ביום 4.2.2016 הגישה המדינה, לאחר שנתבקשה לכך, את תגובתה לבקשה. המדינה התנגדה לבקשה. היא טענה כי בקשה זו נעוצה כולה בנסיבותיו הפרטניות של המקרה, ובוודאי אינה מצדיקה את קיומו של דיון נוסף. לגופם של דברים טענה המדינה כי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט אינו חל בענייננו שכן ההחלטה אינה נוגעת ל"טעות" שנפלה בפסק הדין. עוד טענה המדינה כי חיובו של המבקש לשלם פיצוי למשיב 2 לא הושתת על אישום ספציפי כזה או אחר ואין כל יסוד להנחה הגורפת של המבקש לפיה בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל כלשהו לנזק שנגרם למשיב 2 עקב שיבוש מהלכי המשפט במסגרת פסיקת הפיצוי.

דיון והכרעה

7.

דין הבקשה להידחות.

8.

לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט , נועד ההליך של דיון נוסף לנושאים בעלי חשיבות משפטית, כאשר "ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או... מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה." ואולם, המבקש לא הצביע על הלכה חדשה שנפסקה בהחלטה. מדובר בהחלטה בת

משפט אחד , אשר קשה למצוא בה הלכה כלל, קל וחומר הלכה חדשה, חשובה או קשה.

9.

טענתו המרכזית של המבקש היא כי ההחלטה מהווה החמרה של העונש שהוטל עליו בגין עבירת שיבוש מהלכי המשפט. מבלי להביע דעה באשר לנכונות הטענה, אין בטענה זו כדי להביא לדיון נוסף. זוהי טענה פרטנית בעלת אופי ערעורי מובהק. כידוע, הדיון הנוסף לא נועד לשמש כערעור נוסף (ראו, למשל : דנג"ץ 5019/13

בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית,

פסקה 7 (14.8.2013)). בפרט לא מצאתי כי ההחלטה עומדת, כטענת המבקש, בסתירה להלכה לפיה "מקום בו מבטל בית המשפט של ערעור הרשעה בפרט אישום מסוים שהוטל בגינו עונש נפרד, בטל גם העונש שהוטל בגין אותה הרשעה" (דנ"פ 30/75 קובי נ' מדינת ישראל , פ"ד ל(2) 757 (1976); ע"פ 4793/08 רג'בי נ' מדינת ישראל

(26.9.2011)). ההחלטה כלל אינה מתייחסת לסוגיה זו ולא ניתן ללמוד ממנה את מה שהמבקש מנסה ללמוד.

10.

טענתו של המבקש כי בית המשפט חרג מסמכותו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט אף היא אינה מקימה עילה לדיון נוסף. סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט מאפשר לבית המשפט לתקן "טעות" שנפלה בפסק דין תוך 21 יום ממתן אותו פסק דין. הסעיף מגדיר "טעות" כ"טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה". ואולם, המבקש לא סמך את בקשתו להשבת הפיצוי על כך שנפלה "טעות" בפסק הדין (נספח ח' לבקשה לדיון נוסף). גם בבקשה שלפניי לא הצביע המבקש על "טעות" מן הסוג שמצוין בסעיף. יתרה מכך, כפי שמעידה ההחלטה על עצמה, גם בית המשפט לא סבר שמדובר בפסק דין משלים אלא החלטה בלבד. לפיכך, לא ניתן לראות בהחלטה כפסק דין משלים לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. כך או אחרת, אין בטענה זו כדי להצדיק את קיומו של דיון נוסף.

11.

בסופו של יום, אם נקלף את טענותיו של המבקש, נדמה כי הוא מלין על כך שמדובר בהחלטה שגויה. ואולם, כבר נפסק לא אחת כי אפילו נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט זה אין הדבר מקים עילה לדיון נוסף, אלא אם מדובר בטעות בולטת, יסודית ומכריעה

(ראו : דנ"פ 5567/00 דרעי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 60 1, 613 (2000) ; דנ"פ 8439/10 מדינת ישראל נ' כהן (22.2.2011)). סבורתני, שהמקרה שלפנינו אינו עומד בתנאים אלו. ומעבר לכך, אף אם נפלה טעות בהחלטה, אין הכרח כי בירור הטעות יסייע למבקש דווקא.

12.

יוצא שהמקרה דנא אינו "משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף" (דנ"פ 11414/05 רוזנשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה , פס' 14 (31.1.2006)) .

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית.