דנ"פ 11414/05 זאב רוזנשטיין נ. היועץ המשפטי לממשלה

עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (ע"פ 4596/05) שניתן ביום 30.11.2005 על-ידי המישנה לנשיא מ' חשין והשופטים א' א' לוי וא' רובינשטיין, לפיו העותר הוא בר הסגרה לארצות-הברית.

1.נ בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט י' צבן) הכריז - לבקשת היועץ המשפטי לממשלה - כי העותר הוא בר הסגרה לארצות הברית. עתירת היועץ המשפטי לממשלה הוגשה בעקבות בקשת הסגרה מטעם ארצות הברית, בה הוגש כנגד העותר כתב אישום בעוון קשירת קשר להפצת סם MDMA

ובעוון קשירת קשר ליבוא MDMA - עבירות לפי החוק הפדרלי בארה"ב. בעקבות הגשת כתב האישום הוצא בארצות הברית (ביום 20.12.2004) צו למעצרו של העותר. לאחריו, הגישה ממשלת ארצות-הברית (ביום 27.12.2004) בקשה לישראל להסגיר לידיה את העותר. לאור היות העותר אזרח ותושב מדינת ישראל, התחייבה ארצות-הברית, בהתאם לסעיף 1א(2) לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן – חוק ההסגרה ), כי אם יורשע בדין ויוטל עליו עונש מאסר, הוא יוחזר לישראל לנשיאת העונש.

2.בבקשת ההסגרה טוענת ארצות-הברית כי העותר קשר בישראל קשר ליבואו של סם מסוכן לארצות-הברית ולהפצתו שם. הקשר ליבוא והפצת הסם כלל מספר רב של מעורבים במספר מדינות: הולנד, גרמניה, ספרד, ישראל, קולומביה, צרפת ורומניה. היעד שתוכנן ונקבע מראש להפצת הסם היה ארצות-הברית. נטען בבקשה לקיומן של כמה עסקאות סמים רחבות היקף, בהן היה העותר מעורב, בשנים 1999 ו-2001, יחד עם כמה ישראלים נוספים, ובהם האחים ברוך ואלן דדוש. באותן עסקאות נרכשו בהולנד כמיליון וחצי טבליות סם מסוג MDMA (אקסטזי) והוחדרו דרך גרמניה לארה"ב. חלקו של העותר התבטא בתכנון הפעילות העבריינית ובהדרכת שותפיו לגבי ביצוע העבירות וקביעת דרך הפעולה. כן מימן העותר מכיסו רכישת כשליש מטבליות הסם שהגיעו לארה"ב באותן עסקאות. הרשת נחשפה הודות להפעלת מודיע מטעם הרשות האמריקנית למלחמה בסמים, אשר התחזה כמי שמעונין לרכוש סמים מחברי הרשת. מרבית המעורבים בפרשיית הסמים הועמדו לדין בבתי משפט אמריקניים והורשעו בגין חלקם בפרשה. ברוך ואלן דדוש הועמדו לדין בישראל. בעוד ערעורם על ההרשעה תלוי ועומד הוצע להם לשמש עדי מדינה בארצות הברית. משהסכימו לכך, השניים הוסגרו לארצות הברית.

3.בבית המשפט המחוזי לא הייתה מחלוקת כי העותר ביצע את העבירות, על פי המיוחס לו, בישראל בלבד. כן לא היתה מחלוקת כי נתקיים יסוד הפליליות הכפולה וכי קיימת סמכות מקבילה לישראל ולארצות-הברית לשפוט את העותר בגין עבירות אלה. בית המשפט המחוזי דחה את טענות העותר בקשר להוגנות ההליך בעניינו (חקירת העותר והצגת מלוא חומר החקירה הרלוונטי). עוד פסק בית המשפט המחוזי כי הראיות שצורפו לבקשת ההסגרה היו מספיקות כדי להעמיד את העותר לדין על עבירה כזו בישראל, כדרישת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה. נפסק כי האמור בתצהיריהם של שלושה משותפיו של העותר, וכן ראיות נוספות התומכות בתצהירים, יוצרים מארג ראייתי המבסס אחיזה לאישומים והצדקה להעמדת העותר לדין.

4.בבית המשפט המחוזי נדחו טענות העותר כי הסגרה של אזרח ישראלי בגין עבירות שביצע בישראל מנוגדת לעצם מהותו של הליך ההסגרה; לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולתקנת הציבור. בחוק ההסגרה אין הוראה שתגביל הסגרתו של אדם מישראל, אפילו בוצעה העבירה בשטח הריבונות של ישראל עצמה, בתנאי שישראל לא הפעילה את סמכות הענישה. במקרה בו יש סמכות מקבילה, אין כללים נוקשים להסגרה ושיקול הדעת יוכתב על פי הנסיבות. במקרה דנן, קשירת הקשר נעשתה בישראל, אך מיקומה הפיזי של עבירה זו הוא מקרי. ניתן לבצעה בכל מקום. לארצות הברית אינטרס עדיף לשפוט את העותר, שכן אף שהקשר נוצר בישראל, כל ביצועו מחוץ לישראל, הסמים הופצו ויועדו להפצה בארצות-הברית, החקירה החלה והתנהלה שם, שם עיקר הראיות ושם נשפטו רוב חברי הרשת. נפסק כי אין בהסגרה פגיעה בתקנת הציבור, שכן ההנחה היא שהעותר יזכה להליך הוגן ויוכל להביא עדי הגנה.

5.ערעורו של העותר לבית המשפט העליון נדחה. בית המשפט לא מצא ממש בטענת העותר כי עומדת לו הגנה מן הצדק מפני ההסגרה. הטענה כי ההסגרה מפלה בינו לבין נאשמים אחרים בפרשה זו נדחתה, כמו גם הטענה כי גורמי התביעה נהגו שלא כדין שעה שהחליטו על העברתם של עדי המדינה ברוך ואלן דדוש לארצות-הברית; ההסכם שהושג עם האחים דדוש הוא אמנם יוצא דופן, אך הוא בגדר פעולה לגיטימית מצד גורמי התביעה, במאמציהם להבטיח את מיצוי הדין עם כל המעורבים בפרשה. הסגרתם לא נועדה לחרוץ את סוגיית המקום בו יועמד העותר לדין. בית המשפט דחה את "ההצעה הדיונית" של העותר, לצמצם את זירת המחלוקת באמצעות התחייבותו לוותר על העדתם של עדים מסוימים. זאת משום ש"ההצעה" פוגעת בהליך הדיוני ואינה מביאה בחשבון את שיקול הדעת המסור לבית המשפט לזמן עדים בפניו.

6.נפסק כי ענינו של העותר עונה על הדרישות הפרוצדוראליות והמהותיות המנויות בחוק ההסגרה. המעשים המיוחסים לעותר מקימים תחולה הן לדיניה של ישראל והן לאלה של ארצות-הברית. שתי המדינות מקיימות זיקה טריטוריאלית למעשים נשוא ההסגרה: ישראל - מכוח העובדה שהקשר הושלם בישראל וארצות הברית - על יסוד העובדה שהמקום בו נועד הקשר להתממש ומומש בפועל הוא ארצות-הברית. מתוך מכלול נסיבות המקרה, הגיע בית המשפט למסקנה כי מעשה הקשר ופירותיו קשורים בעיקרם לארצות-הברית, ושם מצוי מרכז הכובד של הפרשה. ארצות-הברית היא המדינה שנפגעה מן המעשים הרעים שהולדתם בעבירת הקשר המיוחסת לעותר. היא הנושאת בעיקר העלות החברתית והכלכלית של מעשים אלה. המיקום הגיאוגרפי ממנו פעל העותר נעדר חשיבות ממשית. הוא נושא, לכל היותר, משמעות טכנית-פורמלית. השיטה האמריקנית קונה לה, לפיכך, מעמד בכורה. היא "השיטה הטבעית" לבירור אשמתו של העותר. מקומה ומעמדה של ישראל במערכת הכוללת של האישום הוא שולי.

7.בית המשפט עמד על מעמדה החוקתי של זכותו של אדם שלא להיות מוסגר – זכות הקבועה בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ("אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת"). אך ככל זכות חוקתית, גם זו אינה מוחלטת, והיא מחייבת איזון כנגד האינטרס הציבורי ובראשו המאבק בפשיעה בינלאומית. עקרון ההדדיות, גם הוא בעל משקל רב בסוגיית ההסגרה. בית המשפט עמד על כך שחוק ההסגרה, במתכונתו הנוכחית, אינו אוסר על הסגרתם של אזרחים ישראלים. החוק מסתפק בקביעה כי מי שהיה אזרח ותושב ישראל בעת עשיית העבירה והורשע בחו"ל לאחר שהוסגר, יוחזר לישראל לריצוי עונשו. עניינו של אזרח ותושב ישראל המועמד להסגרה בא לידי ביטוי אך בשלב ריצוי העונש. נפסק כי הסגרת העותר – על רקע האינטרס הציבורי כבד המשקל התומך בהסגרה - עומדת בדרישות של פסקת ההגבלה שבחוק היסוד.

8.בית המשפט לא התכחש, עם זאת, לקושי שההסגרה עלולה להציב בפני העותר. הוא אינו רגיל בדיניה של ארצות-הברית, בשפתה, וכמה מעדיו הפוטנציאליים נמצאים בישראל. אך קושי זה טבוע ברבים ממעשי ההסגרה. העותר, שביקש על פי הנטען לקצור את פירות מעשיו בארצות-הברית, חשף עצמו לסיכון כי דיניה של ארצות הברית יבקשו לחול עליו. אין לאפשר לו לברור את הדין הנוח עבורו. בית המשפט הוסיף כי בשקלול הקושי הראיתי בפניו ניצב העותר לבין הקושי הנגדי, ידה של ההסגרה על העליונה. מרכז הכובד הראייתי בפרשה הוא בארצות-הברית. העדים המרכזיים מצויים שם. העדתם בישראל כרוכה בקשיים גדולים.

9.בית המשפט הוסיף וקבע כי הסגרת העותר לארצות-הברית אינה מנוגדת לתקנת הציבור (סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה), לא בהיבט של פגיעה בזכות להליך הוגן של העותר, ולא בהיבט של עקרון ריבונותה של ישראל. באשר לזכות להליך הוגן, ההליך המשפטי האמריקני מקיים את עקרון ההגינות, על מכלול הזכויות המהותיות והדיוניות הנובעות ממנו. ככל שקיימים הבדלים בין הדין הפלילי בארצות הברית ובישראל, השוני אינו מהותי ועמוק, עד כי הוא שולל את צביונו ההוגן של ההליך המשפטי האמריקני. באשר לעקרון הריבונות, לא כל החלטה בדבר אי החלת הדין המקומי כמוה כויתור על ריבונות. חוק ההסגרה מבקש, כאחת מתכליותיו, ליתן בידי המדינה אפשרות, על יסוד כוחה הריבוני, לוותר על תחולת דיניה מקום בו היא רואה לכך הצדקה. בנסיבות המקרה דנן, הסגרת העותר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. יש בה ביטוי לתכליות העומדות ביסוד מוסד ההסגרה. היא נעשית שלא מתוך כפיה או כניעה ללחץ אלא על יסוד עמדת גורמי התביעה ובתי המשפט של ישראל. היא ביטוי ברור לריבונותה של ישראל.

10.על פסק הדין הגיש העותר בקשה זו לדיון נוסף, על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט ). העותר טוען כי עניינו מעורר שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית ניכרת. את עיקר טענותיו מכוון העותר כנגד הרחבת דיני ההסגרה לכדי הסגרת נאשמים שהמעשים המיוחסים להם נעשו כולם בישראל. לטענת העותר, ההלכה החדשה מפרה את האיזון הקיים בין האינטרסים השונים העומדים בבסיס שאלת הסגרתו של אזרח ישראלי למדינה זרה. הפרה זו אינה חלה על ראשו של העותר בלבד, אלא משפיעה באופן אקוטי על אינטרסים של רבים אחרים. הפרת האיזון פוגעת באופן חמור בעקרונות חוקתיים ובעקרון השוויון ומעלה שאלות בדבר מדיניות ההסגרה שהנהיגו רשויות החוק. לטענת העותר, הוא הראשון להיות מוסגר שעה שלא ביצע את העבירה מחוץ לישראל ולא ביקש להימלט מהדין. העותר מזכיר, כי על פי דיני ההסגרה קודם תיקוני החקיקה בשנת 1999 וב-2001, כלל לא ניתן היה להסגירו. הוא סבור כי הסגרתו לא נועדה לתכלית ראויה. הרצון למנוע קשיים ראייתיים והרצון להקל על העדת עדי מדינה אינה בגדר תכלית ראויה. יש בה פגיעה קשה בעיקרון הריבונות של המדינה ופגיעה נמהרת באזרחיה. יש בפסק הדין פרשנות רחבה מאוד של המושג "הימלטות מהדין". למעשה, פסק הדין מבשר על "תום עידן השיפוט הטריטוריאלי".

11.המשיב, בתגובתו, מתנגד לקיום דיון נוסף. לטענתו, פסק הדין אינו יוצר הלכה חדשה, קשה או סותרת, שיש בה כדי להצדיק עריכת דיון נוסף. סמכות ארצות-הברית להעמיד את העותר לדין מבוססת על הסמכות הטריטוריאלית המקובלת. אמנם, המייחד מקרה זה הוא שהעותר ביצע את מעשיו הפיזיים בעודו נמצא בישראל. אך בכך אין, לדעת המשיב, משום סטייה כלשהי או חידוש משמעותי מהדין הקיים. גם על פי התפיסה המשפטית המקובלת בישראל, העבירה בה מואשם העותר מהווה עבירת פנים בארצות-הברית. העובדה שגם לישראל סמכות להעמיד את העותר לדין, אין בה כדי לשלול את ההסגרה, להתנות עליה או לשלול את שיקול הדעת לגביה. דווקא עמדה נוגדת של אי הסגרה היתה יכולה להיחשב תקדים בעל השלכות חמורות. לדברי המשיב, אין בעובדה שהעותר הוא אזרח ותושב ישראל כדי להפוך את הסגרתו להחלטה שיש בה משום חידוש או קושי. נפסק לא פעם כי לאזרח ישראלי אין זכות קנויה לעמוד לדין בישראל דווקא.

12.המשיב מוסיף כי אפילו היו מתקיימים בפסק הדין התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט, אין הצדקה לקיום דיון נוסף, בהתאם לשיקול הדעת השמור לבית המשפט בהקשר זה. פסק הדין אינו פוגע בעקרונות יסוד ואינו סותר את תפיסת הצדק של החברה; הוא אינו מוביל לתוצאה שאי אפשר לחיות עימה. היפוכם של דברים. החלטת ההסגרה מקיימת את האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים העומדים בבסיס סוגית הסגרתו של אזרח ישראלי. כך, היא מקדמת את תכליתם של דיני ההסגרה ומאפשר שיתוף פעולה בינלאומי נגד פשיעה בינלאומית. היא מאפשרת לישראל לקיים את חובותיה לפי אמנת ההסגרה עם ארצות-הברית. לבסוף, לא נפגעת באופן משמעותי באפשרות של העותר להתגונן בהליך הפלילי נגדו.

13.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע לאמור:

"--- רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש לדעתם, מקום לדיון נוסף".

שני תנאים מצטברים נדרשים לשם קיומו של הדיון הנוסף. האחד הוא, כי ההלכה שנפסקה בבית המשפט היא חשובה, קשה, חדשנית או שהיא עומדת בסתירה להלכה קודמת. התנאי האחר הוא, כי קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהידרש לעניין בדיון נוסף (ראו: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 871; דנ"פ 5567/00 דרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); דנ"פ 4481/01 קרוואני נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

14.דיון נוסף אינו ערעור נוסף. לא די בחשיבות או בקשיות או בחידוש ההלכה, כדי להיענות לבקשה לדיון נוסף. העובדה שמדובר במקרה הראשון בו מוסגר מישראל אדם שביצע, על פי הנטען, את המעשים הפיזיים המקימים את העבירה בעודו נמצא בישראל, איננה כשלעצמה עילה לדיון נוסף. חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן ראשוניות, חשובות או קשות. חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. בצדק ציינה השופטת ט' שטרסברג-כהן את "העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות" (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5). אכן, חידוש הילכתי לא יצדיק בכל מקרה ומקרה קיומו של דיון נוסף. החוק היקנה לשופט הדן בעתירה לדיון נוסף שיקול דעת רחב לבחינה האם המקרה שלפניו, על-פי נסיבותיו ועל-פי מאפייניו, משתייך לאותם מקרים חריגים-שבחריגים, נדירים-שבנדירים, שבהם יקוים דיון נוסף.

15.ב"כ העותר לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו לכך ששני התנאים לשם קיומו של דיון נוסף מתקיימים. הסוגיה אותה מבקש העותר להעלות בדיון נוסף היא ללא ספק חשובה, אולם היא נדונה והוכרעה ברוח הגישה שמצאה ביטוי בפסיקה ענפה שיצאה מלפני בית משפט זה במהלך השנים, ובעיקר לאחר תיקוני החקיקה של חוק ההסגרה בעשור האחרון. פסק הדין אינו מבטא גישה חדשנית או מהפכנית בדיני הסגרה. החידוש הוא, בעיקרו, בנסיבות העובדתיות המסוימות של המקרה. באלה אין כדי להפוך הלכה על פיה או ליצור הלכה יש מאין. העקרונות והכללים העולים מפסק הדין הם ברוח ההלכה שהיתה קיימת עד לפסק הדין בערעור. התוצאה במקרה הקונקרטי היא פועל יוצא של הלכה זו. החשש שמא יוליך פסק הדין להתנערותן של רשויות החוק בישראל מחובתן לשקוד על אכיפת החוק והעדפתן להותיר את המלאכה למדינות אחרות, איננו ממשי. פסק הדין מבטא גישה מרוסנת כלפי הסגרת אנשים מישראל. הוא מוגבל למצבים חריגים, בהם מרכז הכובד של הפרשה העבריינית נשוא בקשת ההסגרה הוא מחוץ לישראל. הכלל הבסיסי מוסיף להיות שיפוט טריטוריאלי. פסק הדין עולה בקנה אחד עם העקרונות הכלליים בפסיקתו של בית משפט זה ולא מצאתי בנסיבות המקרה – כמו גם בהנמקה שביסוד פסק הדין – עילה לקיים דיון נוסף.

אי לכך, העתירה נדחית. נוכח דחיית העתירה, מתבטל ממילא צו עיכוב הביצוע של החלטת ההסגרה.