דנ"פ 8971/00 אבשלום חזות נ. מדינת ישראל

1.הנאשם הובא לדין בגין ביצוע עבירות חמורות: התפרעות, פרסום הסתה לגזענות, פרסום עידוד למעשי אלימות, התפרעות שסופה נזק מתוך מניע של גזענות, ועלבון דת.

על פי הכתוב בכתב האישום, החלו ביום 7.10.00 התפרעויות והפרות סדר קשות במרכז העיר טבריה. ההתפרעויות באו, כך נכתב בכתב האישום, בעקבות הצתת קבר יוסף בשכם וחטיפת שלושה חיילי צה"ל בגבול הלבנון. העורר נטל חלק בהתפרעויות תוך שהוא צועק "מוות לערבים".

במהלך ההתרחשות הזו הגיע העורר למסגד שבמרכז העיר טבריה וביצע בו מעשה הרס בכך שפרק אבנים מהם בנוי היה המסגד. מעשיו אלה, כך נכתב בכתב האישום, נועדו לפגוע ברגשות הדת של המוסלמים בדרך של פגיעה במקום המקודש להם.

2.עם הגשת כתב האישום, בבית המשפט המחוזי בנצרת, ביקשה המדינה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. בית המשפט נעתר לבקשה בהחלטתו מיום 9.11.00, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו. על החלטה זו לא הוגש ערעור מטעם העורר, אולם מכאן ואילך התרחשה שורה של תקלות. משפטו של העורר נפתח בפני שופט דן יחיד ורק לאחר מספר ימים, בעקבות הודעת הסניגוריה, עמדה התביעה על הצורך לקיים את המשפט בפני הרכב של שלושה שופטים.

העורר הובא מחדש לישיבה בה נתבקש להשיב על כתב האישום, והפעם בפני הרכב שלושה. דא עקא, שבינתיים חלפו יותר מ30- ימים מאז הובא לדין, והסניגוריה הציבורית ביקשה מבית המשפט המחוזי להורות על שחרורו של העורר לאור האמור בסעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. חלפו מספר ימים נוספים עד שנקבע מועד לדיון בבקשה, ובסופו של דיון החליט בית המשפט המחוזי, להורות על שחרורו של העורר בערובה כמצוות סעיף 60 הנ"ל. כל אותה עת לא פנתה התביעה לבית המשפט בבקשה להורות מחדש על מעצרו של העורר. בקשה כזו הוגשה רק לאחר שניתנה ההחלטה לשחררו בערובה, כאמור, ומשהוגשה - היא נידונה בו ביום, בפני בית המשפט המחוזי. באותה עת לא היה נוכח סניגורו של העורר בבית המשפט, ולפיכך נדחה הדיון למספר ימים, ולאחר שנתקיים, הפעם גם במעמד הסניגור, שב והחליט בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר. כנגד החלטה זו מופנה הערר.

3.נציגת הסניגוריה סבורה כי בשל מחדליה המתמשכים של התביעה, ובשל התקופה הארוכה יחסית בה היה העורר עצור שלא כחוק, ראוי היה לשחררו בערובה. היא גם סבורה כי מעשיו אינם מצביעים על מסוכנות המצדיקה מעצר, וכי מכל מקום ניתן להבטיח את מטרות המעצר בדרך של חלופה אחרת. המדינה סבורה כי אין בתקלות שהתרחשו במהלך קיום ההליכים בבית המשפט המחוזי כדי לגרוע מן הצורך להרחיק את העורר מן הציבור בשל מסוכנותו.

4.אכן, אין להתייחס למעצר בלתי חוקי כאל תקלה טכנית הניתנת לתיקון על ידי מעצרו מחדש של הנאשם ללא בדיקה מחודשת של עניינו תוך התחשבות במעצר הבלתי חוקי (דברי השופטת ד' דורנר בב"ש 7721/95, פ"ד מט(4) 167). מאידך גיסא, העובדה שנפל פגם בהליכים שנתקיימו בבית המשפט קמא, בעטיה של התרשלות התביעה, אינו מהווה שיקול מכריע ויחיד בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשה להורות מחדש על מעצר. בית המשפט אינו רשאי להתעלם מן השיקולים האחרים העומדים ביסוד הבקשה אך ורק בשל מורת הרוח נוכח מחדלי התביעה (השוו: דברי השופט א' מצא בבש"פ 3979/98 (טרם פורסם)).

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ה' חטיב), בהחלטתו המנומקת היטב, נדרש הן לשאלת הפגיעה הפסולה בחירותו של העורר והן לשאלת הצורך להורות על מעצרו בשל התנהגותו של העורר, ובא לכלל מסקנה כי בנסיבות שהביאו להחלטת המעצר הראשונה בעניינו של העורר לא חל שינוי. בית המשפט חזר וקבע כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר, וכי חומרת העבירות והמניע הלאומני והגזעני לביצוען מלמד על מסוכנותו המרובה של העורר. עוד קבע בית המשפט כי כאשר לעובדות אלה מצטרפת העובדה כי לעורר עבירות קודמות מרובות, הרי שאין קיימת חלופת מעצר שיהיה בה כדי להסיר את החשש מפני מסוכנותו.

5.בהחלטה זו לא מצאתי עילה להתערב. מעשים מסוג אלה המיוחסים לעורר גורמים לפגיעה קשה ברקמת היחסים שבין אזרחי ישראל הערבים והיהודים, וכשמעשים אלה באים על רקע של "עבירות שנאה", ועולים לכלל מעשי אלימות של ממש, יש בהם כדי להצביע על מסוכנות העושה ועל החשש שימשיך וייטול חלק בהתפרעויות המוניות. מיותר להכביר מילים על הפגיעה החמורה ועל הסכנה הנשקפת בהדרדרות ביחסים האלה כתוצאה מגיעה במקומות קדושים (השוו: דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן בבש"פ 8296/00 (טרם פורסם)). העורר פגע במקום קדוש למאמינים המוסלמים תוך שהוא מבצע מעשה הרס במקום.

בנסיבות אלה אין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי חלופת המעצר לא תשיג את תכלית המעצר ולא תגן על הציבור מפני מסוכנותו של העורר.

הערר נדחה והעורר ישאר במעצר עד תום ההליכים נגדו.

נציגת המדינה הודיעתני היום כי המשפט עומד להתברר לגופו בהקדם, ואכן כך ראוי.