דנ"פ 9527/07 תומר אשואל נ. מדינת ישראל

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון מיום 18.10.07, שבו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שבגדרו הורשע העותר, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). הודאת העותר נעשתה במסגרת הסדר טיעון, שלפיו הודה העותר בכך שביום 16.10.03 בניסיונו לחמוק מצוות שוטרים, שחסם נתיבים בכביש על ידי הצבת משאית לרוחב הכביש, הוא נהג בצורה מסוכנת, פגע בניידת משטרתית וניסה לפגוע באחד השוטרים שעמד בסמוך למחסום וניצל מפגיעה כשקפץ לצד הדרך. על העותר נגזר בבית המשפט המחוזי עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר מאסר על תנאי. כן הופעל לגביו בחופף לעונש המאסר האמור עונש של 12 חודשי מאסר על תנאי. עונש המאסר על תנאי שהופעל על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע נגזר על העותר בפסק דין של בית משפט השלום באשקלון, שבו נקבע כי התנאי הוא שהעונש שהעותר "לא יעבור עבירה כל שהיא של תקיפה או איומים".

יצוין, כי במסגרת הסדר הטיעון, שלפיו הורשע העותר, לא הסכימו הצדדים על העונש שבית המשפט המחוזי יתבקש לגזור על העותר, אלא אך על שליחתו של העותר לתסקיר של שירות המבחן. עם זאת, בשלב מסוים חל שינוי בעמדת המדינה ובמסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסדר עונשי מוסכם לפיו המדינה תעתור להשתת שנת מאסר בפועל בלבד על העותר ולאי הפעלת המאסר המותנה, כאשר העותר לא יוגבל בטיעוניו לעונש. בנוסף התייחסו הצדדים גם למצב שבו בית המשפט יקבע כי אין מנוס מהפעלת המאסר המותנה – המדינה ביקשה כי במצב זה יופעל המאסר המותנה בחופף לעונש המאסר בפועל שייגזר על העותר; ואילו העותר ביקש שבנסיבות אלה יורה בית המשפט על הארכת תקופת התנאי. בסופו של דבר בית המשפט המחוזי אכן מצא כי עונש המאסר על תנאי שנגזר על העותר הוא בר-הפעלה, וקבע, כאמור, כי הוא ירוצה בחופף לעונש המאסר בפועל שנגזר על העותר.

בערעורו לבית המשפט העליון טען העותר כי נוכח עמדת המדינה בבית המשפט המחוזי היה על בית המשפט להימנע מלהורות על הפעלת המאסר על תנאי, אלא היה עליו להורות על הארכת תקופת התנאי בהתאם לסעיף 56 לחוק העונשין. פסק הדין בערעור ניתן מפי השופט י' אלון ובהסכמת השופטים א' א' לוי ו ס' ג'ובראן . בפסק דינו מצא השופט אלון כי יש בעבירה שבה הורשע המערער בבית המשפט המחוזי כדי להפעיל את עונש המאסר על תנאי שנגזר עליו. כן קבע השופט אלון כי נוכח הוראת סעיף 56 לחוק העונשין, שאינה מאפשרת את הארכת תקופת התנאי כאשר הנאשם הורשע בעבירה נוספת שבגינה הוטל עליו עונש מאסר, לא ניתן היה להורות על הארכת תקופת התנאי בעניינו של העותר. עוד הוסיף השופט אלון , כי ציפיותיו של העותר בעניין העונש לא נפגעו, שכן הוא היה מודע לאפשרות הפעלת המאסר על תנאי בחופף לעונש שהוטל עליו בגין העבירה הנוספת בה הורשע במסגרת הסדר הטיעון. לפיכך, נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן העתירה לדיון נוסף שבפניי.

בעתירתו לדיון נוסף טוען העותר כי נוכח עמדתם המשותפת של הצדדים בבית המשפט המחוזי, לפיה אין להפעיל את המאסר על תנאי שנגזר על העותר, פיתח העותר ציפייה כי המאסר המותנה לא יחול בעניינו, ועל כן היה על בית המשפט המחוזי לכבד את הסדר הטיעון בין הצדדים ולהימנע מהפעלתו של המאסר על תנאי. העותר ומוסיף וטוען כי בפסק הדין נשוא העתירה לא נדרש בית המשפט העליון לשאלת כיבוד הסדרי הטיעון והכשיר בכך את אי-כיבוד ההסדר הדיוני שנכרת בין הצדדים. כן טוען העותר כי בית המשפט התעלם מסוגית אי עמידתה של המדינה מאחורי הסדר הטיעון בשלב הערעור. בנוסף טוען העותר כי נוכח נסיבותיו האישיות אין זה צודק להפעיל במקרה דנן את המאסר המותנה שנגזר עליו, והיה על בית המשפט להורות על הארכת תקופת התנאי בהתאם לסעיף 56 לחוק העונשין.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בפסק הדין נשוא העתירה לא נקבעה הלכה חדשה כלשהי, ולא כל שכן הלכה המצדיקה את קיום ההליך הנדיר והמיוחד של דיון נוסף. פסק הדין אינו קובע חידוש הלכתי כלשהו בסוגיות של כיבוד הסדרי טיעון ומחויבותה של התביעה להגן על הסדר הטיעון בפני ערכאת הערעור (ראו דנ"פ 1187/03 אופיר פרץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נט(6) 281). אף בנושא של הארכת תקופת התנאי על-פי סעיף 56 לחוק העונשין לא נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה כלשהי; אלא יושם הכלל הברור שנגזר מלשונו של סעיף 56 הנ"ל, לפיו אין ניתן להאריך את תקופת התנאי שהוטלה על נאשם, כאשר הנאשם הורשע בעבירה נוספת שבגינה הוטל עליו עונש מאסר (ראו: ע"פ 130/80 מדינת ישראל נ' קורדובה , פ"ד לה(2) 225; רע"פ 97/89 קזס נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 402). לפיכך, ברי כי פסק הדין נשוא העתירה אינו עומד בתנאים לקיום דיון נוסף, הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

אשר על כן, העתירה נדחית.