רע"פ 10448/09 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש עבירות של תקיפת בן-זוג, איומים והיזק לרכוש. המבקש הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ובתסקיר שהגיש שירות המבחן נכללה המלצה טיפולית. ברם, אותה שעה עמד נגד המבקש מאסר על תנאי חב-הפעלה, ועל כן החליט בית המשפט, בגדרו של גזר הדין, לבטל את הרשעת המבקש במקצת מן העבירות אף שנקבע כי הוא ביצען. בעקבות כך נדון המבקש לשלושה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 300 ש"ח ותוקפו של המאסר המותנה הוארך בשנתיים.

2.

בערעור שהגישה המשיבה היא טענה, כי עניינו של המבקש אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם מוצדקת הימנעות מהרשעה, קל וחומר ביטול הרשעה; סעיף 56 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), מעניק לבית-המשפט סמכות להימנע מהפעלתו של מאסר על-תנאי רק בעבירה נוספת אחת ולא מעבר לכך; ולבסוף, לפי סעיף 1(2) לפקודת המבחן, התשכ"ט-1969, לא ניתן להעמיד אדם לתקופת מבחן מקום בו עומד נגדו מאסר על-תנאי. בית-המשפט המחוזי בקבלו את הערעור קבע, כי לא היה מקום לבטל את ההרשעה רק מן הטעם שלא להפעיל את המאסר על-תנאי. כן נקבע, כי לבית-המשפט ניתנה סמכות להאריך את תוקפו של מאסר על-תנאי מעבר לעבירה אחת, רק מקום בו מדובר באדם העובר טיפול למשתמשים בסמים, מכוח סעיף 85 לחוק, ועניינו של המבקש אינו נמנה עם אלה. בעקבות כך הורשע המבקש בכל אשר יוחס לו, ובגדרו של העונש הופעל המאסר המותנה בן 8 החודשים שעמד נגדו. בגין הפרשה הנוכחית נדון המבקש לשבעה חודשי מאסר, אולם נקבע כי מתקופה זו יצטבר חודש אחד בלבד למאסר המותנה שהופעל. כמו כן, נגזר למבקש מאסר על-תנאי, ויתר רכיביו של העונש - תקופת המבחן והקנס, נותרו על כנם.

3.

בבקשה שבפני למתן רשות לערער נטען, כי עניינו של המבקש מעורר שאלה משפטית מהותית הדורשת ליבון נוסף - אם בית-המשפט כבול להוראותיו של סעיף 56 לחוק או שמסור לו שיקול הדעת להימנע מהפעלתו של מאסר על-תנאי החורג מגדר הסעיף.

4.

אין בידי להיעתר לבקשה. סעיף 55 לחוק קובע כי מקום בו הורשע נאשם בביצועה של עבירה שבגינה עמד נגדו מאסר על-תנאי, יופעל המאסר. עם זאת, נקבע בסעיף 56 לחוק כי בית-המשפט יהיה רשאי להורות על הארכת תוקפו של העונש כאשר מדובר בעבירה נוספת, אך לא מעבר לה (ע"פ 130/80 מדינת ישראל נ' קורדובה , פ"ד לה(2) 225, 227 (1981); רע"פ 97/89 קזס נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 402, 404 (1989); דנ"פ 9527/07 אשואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.11.07)). לצד הכלל והחריג בעניינו, מצא המחוקק לנכון להסמיך את בית-המשפט להאריך יותר מפעם אחת את הפעלתו של המאסר על-תנאי בעניינם של משתמשים בסמים, מן הטעם שקבוצת אוכלוסייה זו נזקקת להתייחסות מיוחדת הנובעת מהעובדה כי "במקרים לא מעטים עבירה נוספת שביצע הנאשם, בוצעה עוד בזמן שהוא השתמש לרעה בסמים ולפני תהליך הגמילה" (דברי ההסבר להצעת חוק דיני העונשין (תיקון מס' 45) (אי הפעלת מאסר על תנאי), התשנ"ה-1994, ה"ח 2339, 188). משכך קבע המחוקק, והוראותיו ברורות ונהירות לכל, אין מדובר בחסֶר בחוק, אלא בהתייחסות מיוחדת שהוגבלה לקבוצה מסוימת באוכלוסייה ולא מעבר לה.

אי-לכך, הבקשה נדחית.