דנ"פ 9612/00 זכריה אביבי נ. מדינת ישראל

בשל מעשים מיניים שעשה במתלוננת, בניגוד לרצונה, הורשע העותר בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת אינוס ובעבירה של מעשים מגונים. על העותר הוטלו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. העותר ערער על הרשעתו, אך ערעורו נדחה על-ידי בית המשפט העליון. העותר מבקש לקיים דיון נוסף בפסק הדין. בהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

בפסק הדין נשוא העתירה נקבע כי לאור חומר הראיות שהיה מונח בפניו ולאור ממצאי המהימנות שקבע, רשאי היה בית המשפט המחוזי להעדיף את גירסת המתלוננת על פני גירסת המערער. בעתירה נטען כי העדפת גירסת המתלוננת על-ידי בית המשפט המחוזי אינה עומדת במבחן ההיגיון, וכי בנסיבות אלה היה על בית המשפט העליון להתערב בהכרעה. טענה זו יש לדחות. מנימוקי פסק דינו של בית המשפט העליון עולה בבירור כי לגירסת המתלוננת נמצאו תימוכין בראיות חיצוניות ואובייקטיוויות; וברי מן ההנמקה כי בית המשפט לא מצא בהכרעת בית המשפט המחוזי כל כשל הגיוני.

למותר להוסיף כי בהכרעת בית המשפט בערעורו של העותר אין משום חידוש הלכתי, או משום חשיבות או קשיות, העשויים להעמיד עילה לקיום דיון נוסף.

העתירה נדחית.