מ"ח 10491/07 עו"ד דן בן נר נ. מדינת ישראל

בבקשה שבפני, להורות על קיומו של משפט חוזר מחמת עיוות דין שנגרם למבקש, אין כל ממש. ענינה בהודעת קנס רשומה על שם המבקש, שנתקבלה אצלו בשנת 2006 והתייחסה לעבירת נסיעה באור אדום, בה היה מעורב כלי-הרכב שבבעלותו. המבקש שילם את הקנס בתאריך 1.7.06. כעבור שבעה חודשים הודיעה לו רשות הרישוי כי בשל אותה עבירה, כשהיא מיתוספת להרשעותיו הקודמות, התמלאה מכסת ה"נקודות" שלחובתו ועליו לשוב ולעמוד למבחן נהיגה עיוני. או-אז, והיה זה ביום 25.7.07, פנה המבקש לתביעה המשטרתית ובפיו טענה שלא הועלתה עד אותה עת, כי בתו היא שנהגה ברכב ויש להסב את הודעת הקנס על שמה. הבקשה נדחתה מחמת פרק הזמן הארוך שחלף, וכך גם ערר שהוגש. עתה חפץ המבקש להסתייע במוסד המשפט החוזר כדי להסיר מעליו את רוע הגזירה, קרי, את תנאי הרישוי המגבילים שנקבעו לו.

אין בידי להיעתר לבקשה. סעיף 229(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מאפשר לאדם שנמסרה לו הודעת קנס, להגיש בתוך 30 ימים מיום ההמצאה בקשה לביטול ההודעה. תובע רשאי, במצוות סעיף 229(ג) לחוק, להיעתר לבקשה, בין היתר אם נוכח כי העבירה נעברה בידי אחר. סד הזמנים הוא ברור ונוקשה, אולם החוק מציע פתח להרחבתו, בדמותו של סעיף קטן (ה) המאפשר לתובע "לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועד אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה". ככלל, תשלום הקנס כמוהו כהודיה באשמה והוא משכלל את ההרשעה, אלא אם נענתה הבקשה לביטול הודעת הקנס בחיוב.

המבקש – המסביר כי מנהגו משכבר הימים הוא לשלם את מרבית הודעות הקנס המגיעות לביתו בלי לבדוק די הצורך את נמענן – מלין על כך שהתביעה המשטרתית לא בדקה את טענותיו לגופן, והסתפקה בדחיית בקשתו מפאת פרק הזמן שחלף. אך בכך אין מאום. הבקשה לביטול הודעת הקנס הוגשה למעלה משנה לאחר שהגיעה לידי המבקש והוא לא הצביע, אף לא בבקשה שבפני, על טעם ממשי לעיכוב זה. אם תאמר, כי התרשלותו בבדיקתה של הודעת הקנס ובירידה לסופה היא שמנעה את פנייתו במועד, הרי ברי כי לא התקיימו בענינו "נסיבות, שלא היו תלויות בו ומנעו ממנו להגיש את הבקשה במועד". בכך די, על-פי חוק סדר הדין הפלילי, כדי לדחות את הבקשה.

לא אטעה אם אעריך, שאותה טענה עובדתית בה נאחז המבקש מועלית בפני התביעה המשטרתית חדשות לבקרים, ולוּ בשל כך שאמצעי האכיפה – ובמקרה דנן מצלמת רמזור – אינו מאפשר את זיהויו של הנוהג ברכב בעת ביצוע העבירה. בנסיבות אלו, המעט שהיית מצפה לו הוא כי טענה מעין זו תועלה בהזדמנות הראשונה, ולא רק משנתברר כי זהותו של נמען ההודעה עומדת לו לרועץ בשל רישום קודם שלחובתו. העיכוב הממושך בהעמדתה של המשטרה על זהותו האמתית של הנהג, והזדקקות לדבר רק משנתברר כי לעברינות הכבישים יש מחיר אף בדמותם של הליכי הרישוי, אף הם אינם מוסיפים לאותה טענה ממד של אמינות יתרה, וזאת בלשון המעטה. בנסיבות אלו, נדמית גם הבקשה למשפט חוזר כניצולם לרעה של הליכי משפט, ועם כך אין להשלים.

אשר על כן החלטתי לדחות את הבקשה, ולחייב בגינה את המבקש בהוצאות לאוצר המדינה, בסך של 2,000 ש"ח.