מ"ח 8398/10 צדוק ספדה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש עותר להורות על קיומו של משפט חוזר בעניין הרשעתו בעבירה של חציית צומת באור אדום עם רכבו – אשר תועדה באמצעות מצלמת רמזור. בגין מעשה זה נשלחה למבקש הודעת תשלום קנס, והקנס שולם. המבקש טוען כי יש בידו להוכיח כי אשתו היא שנהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, ואת הקנס שילם בנו. ברם, את הגרסה הזו הביא המערער בפני לא פחות משלוש ערכאות: בית-המשפט לתעבורה בירושלים, בבקשה שנדחתה, להישפט באיחור; בערעור בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים על החלטתו של בית המשפט לתעבורה; ולבסוף, בבקשת רשות ערעור שנדחתה אף היא על ידי בית-משפט זה (רע"פ 6805/10 ספדה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.10.10, השופט ס' ג'ובראן ). הטעם לדחיית טענותיו של המבקש בפני ערכאות קמא היה זה – מששולם הקנס, ממילא רואים את המבקש כמי שהודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו (סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982), ונדרש טעם נכבד כדי לאפשר לו לחזור בו מצעד זה. אם לא די בכך, המבקש גם לא הצביע על טעם מניח את הדעת לפנייתו המאוחרת לבית-המשפט בבקשה להישפט. בבקשה זו מוסיף המבקש וטוען כי אף אם מבחינה פורמאלית,

בגדרי סדרי הדין בהליך הפלילי, היו רשאיות ערכות קמא לדחות את פניותיו, מוסד המשפט החוזר אמור להושיעו, הואיל ותכליתו היא עשיית צדק מקום בו מתעורר חשש שהורשע חף מפשע.

2.

לא מצאתי בטענותיו של המבקש כי מתקיימת בעניינו העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 לקיומו של משפט חוזר. סעיף זה קובע כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו " הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון ". ברי אם כן, כי הצגתה של אותה ראייה שעמדה בלב הדיון בפני הערכאות עד כה – ובמקרה הנוכחי מדובר בתצהיר מפי אשתו של המבקש כי היא נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה – אינה יכולה לבסס עילה זו.

המבקש מוסיף, כי נוכח קביעת בית-המשפט המחוזי כי לא די בתצהיר זה כדי לבסס את הטענה שאשת המבקש נהגה ברכב בעת ביצוע העבירה, הוא מתכוון להציג ראיות נוספות לעניין זה. ראיות אלו מוכיחות, לגישתו, כי אשתו נהגה ברכב דרך קבע, ועל כן אין עמימות עובדתית באשר לזהות הנהג ביום זה או אחר. כאשר נדרשתי לטענה דומה בעבר ציינתי:

" לא אטעה אם אעריך, שאותה טענה עובדתית בה נאחז המבקש מועלית בפני התביעה המשטרתית חדשות לבקרים, ולוּ בשל כך שאמצעי האכיפה – ובמקרה דנן מצלמת רמזור – אינו מאפשר את זיהויו של הנוהג ברכב בעת ביצוע העבירה. בנסיבות אלו, המעט שהיית מצפה לו הוא כי טענה מעין זו תועלה בהזדמנות הראשונה, ולא רק משנתברר כי זהותו של נמען ההודעה עומדת לו לרועץ בשל רישום קודם שלחובתו" (מ"ח 10491/07 בן-נר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.08).

דברים אלה יפים גם לעניינו של המבקש, שכן לא נמצא הסבר לכך שלאחר ששולם הקנס, ומקץ פרק זמן לא מבוטל במהלכו הפכה ההרשעה לחלוטה, נזכרה לפתע אשתו כי היא היתה זו שביצעה את העבירה. אם אכן נמצא הרכב דרך קבע בשימוש אשתו –

הופכת הגרסה המאוחרת לתמוהה אף יותר.

3.

כטענה חלופית סבור המערער כי "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" כאמור בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט, הואיל וקיים יסוד להניח שהוא הורשע חרף היותו חף מפשע. אולם, שוכנעתי כי לא בעיוות דין מדובר, שכן המבקש זכה להביא את טענותיו, כאמור, בפני שלוש ערכאות, ובקשה למשפט חוזר אינה יכולה לשמש תחליף לערעור שני (מ"ח 8483/00 דרעי נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(4) 253, 262 (2003); מ"ח 9974/04 שוורץ נ' מדינת ישראל , בפסקה 12 (טרם פורסם, 5.9.05)).

אי-לכך, הבקשה נדחית.