רע"פ 6805/10 צדוק ספדה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 2075/10 (כבוד השופטת ח' בן עמי ) מיום 14.6.2010 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט לתעבורה בירושלים (בב"ש 1648/09, כבוד השופט י' ריבלין ).

כנגד המקש הוגשה הודעת תשלום קנס בסך של 1,000 ש"ח המייחסת לו עבירה של אי ציות לרמזור אדום, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. לפי המתואר בהודעה, המבקש נהג ברכבו ביום 2.12.2008 ונכנס לצומת באור אדום. המבקש לא שילם את הקנס במועד ולכן נשלחה אליו הודעת קנס נוספת על סך של 1,500 ש"ח אשר שולמו על ידי בנו. לאחר תשלום הקנס שלחה אשתו של המבקש ערעור על הקנס למשטרת התנועה בו ציינה כי הרכב היה ברשותה במועד הנקוב בהודעת הקנס ולכן היא מבקשת להעביר את הדו"ח על שמה. בעקבות זאת פנה המבקש למשיבה וביקש לבטל את הדו"ח ולהסב אותו על שמה של אשתו. ביום 20.12.2009 נדחתה בקשתו מהטעם שחלף המועד לבקש את הסבת הדו"ח וכן המועד להגיש בקשה להישפט. לאחר קבלת המכתב, המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה להארכת מועד להישפט. בית המשפט דחה את בקשתו משני נימוקים. האחד, כי הוא לא סיפק הסבר מניח את הדעת לכך שלא פנה בבקשה להישפט במועד הקבוע בחוק. השני, כי הקנס כבר שולם.

על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט דחה את הערעור וקבע כי לאור סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, רואים באדם ששילם את הקנס כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט. עוד קבע בית המשפט כי בקשות להארכת המועד להישפט בגין הקנס יתקבלו רק מטעמים מיוחדים ויוצאי דופן אשר לא מתקיימים במקרה זה. בית המשפט הוסיף וקבע כי התצהיר שהוגש על ידי אשתו של המבקש הוא לקוני ולא כולל כל פירוט עובדתי ביחס לאירוע המתואר בהודעת הקנס.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את הערעור וזאת, בין היתר, כיוון שבחן בפירוט את הראיות הנוגעות לשאלת אשמתו במקום לדון בשאלה האם יש לאפשר לו להישפט. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו כי לא הוא שנהג ברכב לצורך הבקשה להתיר לו להישפט.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד דין הבקשה להדחות.

אף לגופו של ענין, דין הבקשה להדחות. כפי שקבעו הערכאות הקודמות, המבקש שילם את הקנס ולכן

רואים אותו כמי שהודה באשמה. בנוסף, המבקש לא נתן טעם מספק לכך שלא ביקש להישפט במסגרת המועדים הקבועים בחוק. בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין לאפשר לו להישפט כעת בגין הודעת הקנס שקיבל מקובלת עלי ולא מצאתי מקום להתערב בה.

סוף דבר הבקשה נדחית.