מ"ח 1109/07 יגאל אייזין נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ( כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות וצ' גורפינקל ) הרשיע את המבקש באינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, סחיטה בכח, והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) בנסיבות המנויות בסעיפים 345(ב)(2) ו-(4), 347(ב) בנסיבות המתוארות בסעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיפים 345(ב)(2) ו-(4), 428 סיפא, 427(א) סיפא ו-245(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הרשעה זו התייחסה למעשים שביצע המבקש במי שהיתה חברתו במשך כארבע שנים, ונפרדה ממנו זמן קצר קודם לכן. נקבע, כי המבקש כפה על המתלוננת להתפשט תוך שהוא מכה בה ומאיים עליה בסכין, ולאחר שנענתה לו, צילם אותה בעירום ואנס אותה. למחרת, לאחר שפיתח את התמונות המבזות, הוא החתים אותה על "חוזה" לפיו יהיה רשאי לעשות בה כרצונו במשך חצי שנה בתמורה לכך שלא יפיץ את התמונות. על בסיס "חוזה" זה, קיים המבקש יחסי-מין עם המתלוננת במשך כחודש נוסף, אשר במהלכו הוא צילם אותה בעירום פעמים נוספות, והמשיך להכותה ולאיים עליה, עד שלבסוף פנתה המתלוננת למשטרה. אולם, חרף צו בית-משפט שאסר עליו להתקרב למתלוננת, אילץ אותה המבקש באחד הימים, תחת איומי סכין, לשתות משקאות משכרים ולהתפשט, וביצע בה מעשה סדום. בעקבות הרשעתו גזר לו בית-המשפט המחוזי שבע שנות מאסר ושנה נוספת על-תנאי. ערעור שהגיש המבקש לבית-משפט זה ( ע"פ 8048/96 ) נדחה, לאחר שנקבע כי אין מקום להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית כמו גם בעונש שהשיתה עליו.

2.

בשנת 1999 הגיש המבקש בקשה למשפט חוזר אשר נדחתה (מ"ח 4512/99, כבוד הנשיא א' ברק ). במרכז אותה בקשה עמדה הטענה לפיה נגרם לו עיוות-דין בשל ייצוג כושל.

עתה, לאחר שסיים לשאת בעונשו, עותר המבקש בשנית לקיומו של משפט חוזר, והפעם מטעמים אחרים: לגרסתו, נמצאו לו ראיות חדשות שיש בהן להוכיח את חפותו, וכוונתו למסמך רפואי מאוקראינה ובו נאמר כי בשנת 1986 אושפזה המתלוננת בעקבות אירוע נפשי, וכן חוות-דעתו של הפסיכיאטר ד"ר מאיר וייל, המתייחסת למסמך זה, ולפיה המתלוננת סובלת ממחלה פסיכוטית אשר גרמה לה לבדות את גרסת האונס מליבה. בנסיבות כאלה, נטען, אך ברי כי למבקש נגרם עיוות-דין קשה.

4.

המשיבה, מנגד, סבורה כי יש לדחות את הבקשה. ראשית, נטען כי הבקשה הוגשה לאחר המועד הנקוב בסעיף 4 לתקנות בית המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז-1957, שכן היא הוגשה למעלה משנתיים לאחר המועד המופיע על המסמך הרפואי העומד בבסיסה, בעוד שהתקנות דורשות כי הדבר ייעשה לא יאוחר מתשעים ימים לאחר שדבר קיומה של העילה נודע למבקש. שנית, נטען כי המסמך שהוגש אינו קביל, וממילא אינו יכול להקים עילה לקיומו של משפט חוזר. טענה זו מתבססת על מספר טעמים: ראשית, לא מולאו הדרישות הנקובות בסעיף 22 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 שכותרתו "חוות דעת ותעודת רופא שנעשו מחוץ לישראל", ולפיהן יש לצרף אישור שהחתימה על התעודה ראויה לאמון; שנית, המסמך אינו מאושר בחותמת אפוסטיל, הנדרשת על-פי האמנה שנחתמה עם אוקראינה; שלישית, חל על התעודה חיסיון רפואי של המתלוננת, וזה, לכאורה, לא הוסר; רביעית, התעודה מתעדת אירוע שהתרחש לפני כעשרים שנה, אך מתנוסס עליה, בכתב-יד , תאריך משנת 2005. באין הסבר מניח את הדעת לעניין זה, כמו גם לנסיבות בהן הגיעה התעודה לידיו של המבקש, סבורה המשיבה כי אין לקבלהּ.

5.

דין הבקשה להידחות. אכן, יש ממש בטענתה של המשיבה לפיה המסמך הרפואי הנידון אינו קביל, ואפשר שהבקשה הוגשה לאחר שחלף המועד לעשות זאת. עם זאת, טעמי לדחיית הבקשה אינו נעוץ בכשלים אלה דווקא. הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר מגלמת בתוכה שאיפה לאיזון בין שני עקרונות. מן העבר האחד ניצב הרצון לגילוי האמת והוצאתו של הצדק לאור, ומן העבר השני ניצב העיקרון בדבר סופיות הדיון. עקרון אחרון זה מחייב כי ההליכים הפליליים לא יתמשכו בלי סוף, אולם גם נקבע כי יש להבטיח מנגנון דיוני שיהא בו כדי לתת מענה לאותם מקרים יוצאי-דופן, בהם נתגלה כי בגדרה של הרשעה נגרם לנאשם עיוות-דין ( מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל ,

פ"ד נג(1) 529

(1999)). במקרה דנן, מובילה תוצאת האיזון למסקנה כי לא ניתן להיעתר לבקשה.

המסמך האמור מתייחס למצבה הרפואי של המתלוננת בשנת 1986, כעשר שנים עובר לאירועים שבגינם הורשע המבקש. ספק בעיני, אם ניתן להתייחס לראיה מסוג זה כראיה שבכוחה לשנות את תוצאות ההליך לטובת המבקש. אכן, מודע אני לכך שבחוות-דעתו של ד"ר מאיר וייל ציין הרופא כי "במהלך עשר השנים שחלפו מאז המשפט המשיכה המחלה הכרונית להתקדם", אך חוות-דעתו זו נכתבה ללא שהמתלוננת נבדקה על-ידו, ובנסיבות אלה פוגע הדבר – ובצורה ממשית – במשקלה של חוות-הדעת. יתרה מכך, הרופא המלומד הסתמך בחוות-דעתו בעיקר על פרוטוקולים ממשפטו של המבקש. בין היתר הוא הסתמך על דבריה של העדה סטלה מקרביץ, שותפתה של המתלוננת, אשר התגוררה עמה באותה דירה:

"יש להדגיש כי בעדותה של ד"ר מקרביץ תוארה היכרות עם ההורים מ-1987 ועם [ המתלוננת ] מ-1990. ...כאן מתארת הרופאה את התנהגותה החריגה של [ המתלוננת ] לאורך שנים, כולל הופעה בעירום לפני בנה. ...איני מתייחס לפרטים מאחר ואני רואה בכך בעיקר ביטוי של ליקוי פוסט פסיכוטי" (עמוד 5 לחוות-הדעת).

אולם, בית-המשפט המחוזי, בפסק-דינו המרשיע, לא נתן אמון בעדותה של אותה אישה, כפי שהדבר מצא ביטוי בהכרעת הדין:

"מדובר בשכנה לשעבר של [ המתלוננת ] אשר התגוררה עמה באותה דירה, ונראה כי שהמגורים המשותפים לא עלו יפה והעדה מצאה שעת כושר לנקום את נקמתה. המעט שאפשר לומר על עדות זו הינו כי מדובר בעדות בלתי אמינה. די אם נציין בהקשר זה כי העדה הציגה את עצמה כרופאה בביה"ח וולפסון, כאשר בפועל הסתבר כי היא עוסקת במתן טיפולי רפלקסולוגיה ואיננה רופאה" (עמוד 8 להכרעת הדין).

מנגד, מצא בית המשפט המחוזי את עדותה של המתלוננת "עניינית, בהירה, הדברים נאמרו בסדר ותוך משמעת עצמית, לא היה מימד של התלהמות בעדות, ולא ניכרה כל להיטות מצדה של [ המתלוננת ] להביא לכך ש[המבקש ]

יורשע בכל מחיר" (עמ' 9 להכרעת הדין). אך מעל לכל, הרשעתו של המבקש לא נשענה על עדותה של המתלוננת לבדה, ואף אם יש ממש בטענה כי היא סובלת מהפרעה נפשית כזו או אחרת, אשמתו שלו אינה מוטלת בספק. בית-המשפט המחוזי ציין כי המבקש בדה מליבו אליבי לאחד האירועים בהם הואשם ומשזה הופרך על-ידי חוקרי המשטרה, הוא לא סיפק הסבר סביר כלשהו לשקר זה – לא בפני החוקרים ולא בפני בית-המשפט. כמו-כן, נתמכה גרסת המתלוננת בדברי עדה שראתה חבלות על פניה, ובחוות דעתה של ד"ר פיליפס מהמכון לרפואה משפטית שמצאה חתכים על צווארה של המתלוננת וקרע בפי הטבעת שלה. כל אלו היו ראיות אובייקטיביות עליהן רשאי היה בית המשפט המחוזי להסתמך בהחלטתו לבכר את גרסת המתלוננת על פני זו של המבקש.

נוכח האמור, שוב אין מנוס מן המסקנה כי המבקש לא הצביע על עילה ראויה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.