מ"ח 1592/21 דוד בלום נ. מדינת ישראל

מונחת לפני בקשה למשפט חוזר.

המבקש הורשע בבית משפט השלום בביצוע עבירות של שימוש במרמה, ערמה או תחבולה בכוונה להתחמק מתשלום מס, ונדון, בין היתר, ל-11 חודשי מאסר ותשלום קנס בסכום של 30,000. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין וקיבל את ערעורו על העונש, באופן שעונשו הופחת ל-8 חודשי מאסר ותשלום קנס בסכום של 20,000. בקשה למתן רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה.

בבקשתו הנוכחית שב המבקש, בעיקרם של דברים, על הטענות שהועלו בהליכים הקודמים, כגון חוסר מהימנות של עד, כי הפרקליטות שיקרה בסיכומיה, כי מס הכנסה הסתיר ראיות ועוד. ברם, טענות המבקש נדונו בערכאות קמא ונדחו לגופן. לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, העילות לעריכת משפט חוזר הן חשש לעיוות דין, באופן כללי או עקב סיבות קונקרטיות כגון הצגת חומר שטרם נדון ושעשוי לשנות את תוצאות המשפט לטובת המבקש. כך – ולא ניהול הליך ערעורי נוסף שתכליתו לדון שוב בטענות שכבר נדונו ונדחו (ראו למשל מ"ח 7182/19

פלוני נ' מדינת ישראל (14.11.2019)). כאמור, אופיין של טענות המבקש הוא ערעורי באופן מובהק, ומכל מקום המבקש לא פירט בבקשתו נימוקים שמסבירים מדוע עומדת הבקשה באמות המידה שקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט.

הבקשה נדחית.