מ"ח 193/10 יוסף טלה נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

1.

ביום 1.9.04 נחנקה למוות סיגל טלה ז"ל (להלן – המנוחה), שהייתה אשתו בנפרד של המבקש וגופתה נמצאה בביתה. המבקש נמצא אף הוא בדירה, כשהוא פצוע ומצבו הוגדר אנוש. מספר ימים לאחר מכן הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב-אישום, בו יוחסו למבקש עבירות של רצח בכוונה תחילה והחזקת סכין, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב-האישום נטען, כי המבקש החליט לפעול לביטול עיקול שהוטל עליו עקב אי עמידה בתשלומי מזונות למנוחה. לשם כך הוא פנה ביום מותה של המנוחה לבית-משפט השלום בקריית גת, כדי לברר מה עלה בגורל בקשה שהגיש, אולם לא עלה בידו לקבל תשובה. בעקבות כך שם המבקש את פעמיו, יחד עם בנו הקטין, לבית המנוחה, ובדרכו לשם רכש סכין. כאשר הגיעו ליעדם, הורה המבקש לבנו ולבת נוספת שהייתה אותה עת בדירה לעזוב את המקום, ובהמשך חנק את המנוחה, גרם למותה, ודקר את עצמו בסכין.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

2.

המבקש הודה בכך שחנק את המנוחה והביא למותה, אולם הוסיף כי פעל מתוך הגנה עצמית מאחר והמנוחה הקדימה ודקרה אותו. לגרסתו, המנוחה הזמינה אותו לדירתה, ובמהלך שיחתם היא תקפה אותו באמצעות הסכין שרכש, והוא נאלץ לחנוק אותה. בתוך כך העלה המבקש טענות בדבר נזקים ראיתים שנגרמו לו, הפוגמים ביכולתו להוכיח את חפותו, ובהם: למנוחה לא נעשתה בדיקת "פרופרינט" אשר היה בה כדי להראות שאחזה בסכין; לא נערכה בדיקה פתולוגית למבקש בסמוך לפציעתו, אשר הייתה יכולה להראות כי דקירותיו נגרמו על-ידי אדם אחר; גופת המנוחה הוזזה ממקומה, דבר אשר גרם לזיהום זירת ההתרחשות.

3.

בפני בית-המשפט המחוזי ניצבו ראיות ביחס למערכת היחסים בין המבקש למנוחה, ואודות ההתרחשויות ביום מותה, לרבות עדויות הילדים שהיו בדירה ועזבו אותה כמצוות המבקש, שהובאו מפיהם של חוקרי ילדים. בית-המשפט עמד על מערכת היחסים הקודרת ורוויות הכעס והמריבות אשר שררה בין המנוחה למבקש, עליה למד בין היתר מגרסת האחרון.

בעובדה שרכש סכין בדרכו לבית המנוחה, ובייחוד בכך שהסכין הוצאה מאריזתה והונחה בשקית אותה לקח המבקש עמו כשיצא ממכוניתו ונכנס לבית המנוחה, ראה בית-המשפט משום הכנה למעשה ההמתה או כוונה של המבקש להתאבד. מסקנה זו התחזקה נוכח העובדה שהמבקש כבש את עדותו ביחס לרכישת הסכין, והעלה אותה רק לאחר שחוקריו הציגו בפניו את המידע שמסר בנו הקטין. נוכח ממצאים אלה, קצרה הייתה הדרך לדחיית הטענה בדבר הגנה עצמית. נוסף על כך, ציין בית-המשפט כי המבקש טען שבמהלך המאבק שלגרסתו ניהל עם המנוחה הצליח להכריעה ולהדוף אותה. משכך נקבע, כי אפילו אם הייתה מתקבלת גרסתו כי המנוחה תקפה אותו, הרי שעמדה בפניו אפשרות לצאת מהדירה לאחר שהכניעה לראשונה. אולם, הוא נמנע מלעשות זאת וגם בכך היה ללמד כי גמלה בלבו החלטה להמית את קורבנו. טענתו החלופית של המבקש, כי המנוחה הפתיעה אותו כאשר החלה בתקיפה, ובכך יש כדי לשלול את יסוד העדר הקנטור בעבירת הרצח, נשללה אף היא. זאת, הואיל והמבקש הגיע לדירה כשהוא נושא סכין, והוא סיפר באחת מגרסאותיו שהביא את הסכין מתוך כוונה לבחון את נכונותה של המנוחה לפגוע בו.

בנוסף, בחן בית-המשפט את הממצאים הפורנזיים בתיק. חוות-דעתו של הפתולוג פרופ' היס, קבעה כי על גופת המנוחה לא נמצאו סימני אלימות שנגרמו ביום מותה, למעט אלו הקשורים למעשה החניקה עצמו. בית-המשפט הטעים, כי נתון זה הופך את גרסת המבקש בדבר מאבק אלים שכביכול התנהל בין השניים עובר לחניקת המנוחה, לבלתי סבירה על-פניה (עמ' 198 לפסק-הדין).

4.

במסגרת הכרעתו בחן בית-המשפט מספר טענות הגנה. לבית-המשפט הוגשה חוות-דעת של מומחה מטעם המבקש בה נקבע, בין היתר, כי "בזירת העבירה לא נמצא ולו ממצא בולט אחד העשוי להוות הוכחה ממשית לפיה משקר הנאשם". קביעה זו נשללה על ידי בית-המשפט, הואיל והוא ראה בה מסקנה משפטית, שאינה בתחום מומחיותו של עורך חוות-הדעת (עמ' 200 לפסק-הדין). בית-המשפט בחן את טענות המבקש בנוגע למחדלי החקירה הנטענים, ולא מצא כי יש בהם כדי לשנות את התוצאה המפלילה. נקבע כי בדיקת הפרופרינט לא יכלה להועיל, הואיל ואף אם המנוחה אחזה בסכין, פעולת החניקה לא נדרשה כדי להסיר את הסכנה מהמבקש (עמ' 202 לפסק-הדין), וכי נסיבות ההתרחשות באותו אירוע הם שהובילו לזיהום הזירה ולכך שהמבקש לא נבדק באופן מיידי, ואין בדברים אלה כדי לפגום בראיות נגדו (עמ' 201 לפסק-הדין).

נוכח כל אלה הורשע המבקש בעבירת הרצח, אולם זוכה מעבירת החזקת הסכין, מן הטעם שזו "נבלעה" בעבירה האחרת. בעקבות הרשעתו נדון המבקש למאסר עולם.

ההליכים בפני בית המשפט העליון

5.

ערעור שהוגש לבית-משפט זה כנגד פסק-הדין נדחה (ע"פ 11578/05 יוסף טלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.6.07)). בפסק-הדין הוזכרה הודעתה במשטרה של רופאת מד"א, ד"ר ברמן, בה נאמר כי: "על פי אופיים של הפציעות אצל הגבר זה נראה לי ויתכן שהאדם שדקר אותו עמד מולו ופחות נראה לי שהוא דקר את עצמו". בית-המשפט התייחס לדברים אלה תוך שהוא אומר את זאת: "בעדותה בבית-משפט הבהירה כי סייגה את עצמה והשתמשה במילים 'יתכן' ו'נראה לי', שכן מדובר היה ברושם בלבד ואין ביכולתה לקבוע סיבות מוות, אשר נקבעות רק על-ידי פתולוג" (עמ' 4 לפסק-הדין). טענת המבקש אודות מאבק שקדם למעשה החניקה, נמצאה ככזו שאינה תואמת את ממצאי הזירה (עמ' 11 לפסק-הדין). זאת, בהתבסס על קביעות בית-המשפט המחוזי ובייחוד על העדר סימנים למאבק בגופת המנוחה, מציאת כתמי דם גדולים השייכים למבקש הרחק מזירת המאבק להם לא נמצא הסבר מספק, וגרסאותיו הסותרות של המבקש לעניין זה. עוד נקבע, כי אף בהנחה הבלתי סבירה שהמנוחה דקרה את המבקש אין כדי לשנות את הרשעתו, שכן אין בעובדה זו כדי לשלול את התקיימות כל יסודות עבירת הרצח, או לבסס טענת הגנה עצמית (עמ' 21-12 לפסק-הדין). בפרט הודגש שגם אם נדקר על-ידי המנוחה, אין בכך כדי לשלול את יסוד העדר הקינטור, שכן המבקש הוא שיצר את התנאים לדקירה זו, ככל שאכן התרחשה (עמ' 20 לפסק-הדין).

בית-המשפט התייחס גם לטענות המבקש לעניין מחדלי חקירה, ולא מצא בהן ממש. כך, נקבע שבדיקת הפורפרינט לא הייתה מועילה במקרה זה, שכן ידית הסכין שנמצאה בדירה עשויה בעיקרה מעץ (עמ' 12 לפסק-הדין). עוד נקבע כי:

"צוות מד"א שהגיע לבית המנוחה, ביצע פעולות לבדיקת מצבה של המנוחה ולהצלת חייו של המערער, שפונה לבית החולים וטופל מיידית. בנסיבות אלה, אין המערער יכול להישמע בטענות לפיהן הזירה זוהמה והוא לא נבדק בידי פתולוג קודם שטופל" (עמ' 11 לפסק-הדין).

הבקשה למשפט חוזר

6.

המבקש עותר לקיומו של משפט חוזר בעניינו, בעילה של מה שהוגדר בפיו "עיוות דין קשה ושאינו מתקבל על הדעת". עתה טוען המבקש, כי בחקירת מותה של המנוחה הייתה מעורבת קרובת משפחה שלה, דבר שהביא להשפעה ניכרת על החקירה והטיפול בעניינו, באופן אותו הוא מכנה "קונספירציה". הוא מוסיף וטוען, כי מבית המשפט הוסתרו נתונים וראיות על כוונת המנוחה לפגוע בו, ובהם: חקירה משטרתית שנערכה למנוחה בה סיפרה כי התכוונה לפגוע בו בסיוע גורמים עבריינים; ההליכים שניהלה נגדו לעניין תשלום המזונות היו כוזבים; גננת אשר טיפלה בילדיו וידעה על כוונת המנוחה לפגוע בו, לא הובאה להעיד; עוד נטען, כי המנוחה סיממה אותו ודקרה אותו, ועל כן אין הוא זוכר את פרטי האירוע, זולת העובדה שמדובר בהגנה עצמית. בנוסף, טוען המבקש כי בית-המשפט התעלם מהמידע אודות זיהום זירת העבירה, מחוות דעתו של המומחה מטעמו ומהמידע שמסרה רופאת מד"א לפיו המנוח נפגע על-ידי אדם אחר. עוד נטען, כי במישור הדיוני, השופטים בבית-המשפט המחוזי קבעו שיש מקום לעריכתו של הסדר טיעון, שלא התממש.

7.

היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "המשיב"), בחוות-דעתו, מתנגד לעריכתו של משפט חוזר, הואיל והוא סבור כי לא הוכחה עילה לקיומו. המשיב סבור כי טענותיו של המבקש אינן חדשות, והן נדונו ונדחו על שתי ערכאות, או למצער היה המבקש יכול להציגן, ומכל מקום אין בהן ממש. בייחוד מציין המשיב כי הטענה בדבר מזימה כנגד המבקש בכך שבחקירת הפרשה הייתה מעורבת קרובת משפחה של המנוחה – אינה נכונה. נטען, כי השוטרת אליה מתייחס המבקש שימשה כעדה ומסרה הודעה במסגרת החקירה, אולם לא נטלה חלק בחקירת האירוע. אותה הודעה שימשה כחלק מחומר החקירה, וכמובן שהגיעה לידי המבקש ובא כוחו.

דיון

8.

הסמכות להורות על קיומו של משפט חוזר נועדה לאזן בין שני עקרונות: הצורך בהכרעה סופית במחלוקת משפטית שנועדה לשים קץ להתדיינות בין בעלי הדין, ומאידך, הצורך להבטיח הליך שיסייע בחשיפת האמת כאשר מתעורר חשש כי הורשע מי שלא חטא (ראו מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל

פ"ד נג(1) 529, 559 (1996) וכן מ"ח 9954/03 אלי לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 6 (טרם פורסם, 23.11.03)). עם זאת, הודגש בפסיקה כי קיומו של משפט חוזר הוא בבחינת החריג לכלל, ויש להורות על קיומו רק במקרים בהם הוכח כי האינטרס בדבר עשיית הצדק גובר על האינטרס בדבר סופיות הדיון (מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 241, 248 (2002)). איזון זה הוביל לקביעתן של ארבע עילות, שרק בהתקיימן מורים על עריכתו של משפט חוזר (ראו סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן – החוק)).

עיון בטענותיו של המבקש מוביל למסקנה כי לא עלה בידו להוכיח כי התקיימה אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק, ולפיכך דין בקשתו להידחות.

9.

המבקש טוען כי הועלמו מבית-המשפט מסמכים וראיות. טענה זו מכוונת, כך נראה, לעילה הקבועה בסעיף 31(א)(2): " הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון " . אף שניכר כי המבקש מאמין שהוא חושף מידע אשר לא היה ידוע, מרבית טענותיו מתמקדות בראיות עליהן התבססו שתי הערכאות שדנו בעניינו, והרי הלכה היא כי משפט חוזר לא נועד ליצור זכות לקיומו של ערעור נוסף (ראו מ"ח 4804/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.9.09) בסעיף 10 והאסמכתאות שם). מבין אותן טענות אשר נבחנו במהלך המשפט והערעור נזכיר את אלה: הטענה לפיה העיקול נגדו נגרם עקב מזימה שרקמה המנוחה; הטענה לפיה גמרה המנוחה אומר לפגוע בו פיזית; הטענה לפיה קיימים ממצאים המעידים על כך שאין לשלול את האפשרות כי נדקר בידי המנוחה; חוות-דעת המומחה מטעמו; הפרטים שמסרה רופאת מד"א; ולבסוף עובדת הזזת הגופה. כל אלו אינן בבחינת "ראיות חדשות", ומכל מקום אין בכוחן לשנות מהתוצאה המרשיעה.

10.

טענתו של המבקש על מעורבות של קרובת משפחה של המנוחה בחקירה, כמו גם ניסיונה לפגוע בו בעבר בעזרת "עבריינים", לא נטענו וממילא לא נדונו במהלך המשפט והערעור. הדברים נכונים גם לגבי הטענה אודות גננת שיכלה להעיד בנושא זה. ברם, אין מדובר בטענות חדשות, ולמבקש עמדה האפשרות להעלותן במהלך משפטו ובערעור, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו מפי הנשיא מ' שמגר במ"ח 3945/92 פתאלי נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(5) 626, 627 (1992): "משלא עורר עניין זה במועד - ואף לא התייחס אליו כלל

בערעור שהגיש לבית משפט זה - החמיץ המבקש את המועד להביא לגילוי הראיה, ואין

במחדל זה כדי להביא לקיום משפט חוזר".

מעבר לעובדה שמקומן של טענות אלו היה במהלך המשפט, או למצער בערעור, העובדה שהן היו זמינות למבקש באותם שלבים, מעידה על כך שאין בהן כדי לבסס עילה לקיומו של משפט חוזר. סעיף 4(א) לתקנות בתי-המשפט (סדרי דין במשפט חוזר), תשי"ז-1957, קובע כי בקשה למשפט חוזר תוגש תוך 90 ימים מיום שנודע למבקש על קיום אחת העילות. לצד הוראה זו נקבע כי בקשה למשפט חוזר עשויה להתבסס על ראיות שהיה ניתן להציגן בעת ניהול המשפט, אך זאת רק כאשר מוצג טעם מניח את הדעת לשיהוי שבהצגתן ( מ"ח 4609/06 ערן רוט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.4.2007)) . למותר לציין כי המבקש לא סיפק טעם כלשהו, לא כל שכן טעם המניח את הדעת, לשהוי בהצגת הראיות. יתר על כן, המבקש להסתמך על ראיות חדשות כאמור, אינו יכול להסתפק בהעלאת טענות בעלמא, ועליו להבהיר כיצד יש באותן ראיות להוביל למסקנה כי הרשעתו היתה שגויה (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(1) 334, 335 (1997)); מ"ח 6/84 מאמא נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(3) 498, 501 (1984)).

טענתו של המבקש לפיה נחקרה המנוחה בעבר בקשר לניסיון לפגוע בו תמוהה בעיני, נוכח כך שהיא לא מגובה ולו בבדל של ראייה בנוגע לאמיתותה, ולא הועלתה על-ידו בעבר. זאת ועוד, המבקש לא ציין כיצד יש בנתון זה, לו הוכח, כדי להשפיע על המסקנות שהובילו להרשעתו.

עוד טען המבקש, כי סומם ונדקר על ידי המנוחה, ולפיכך אינו זוכר את המאבק ביניהם, למעט העובדה שהיה מדובר בהגנה עצמית. בכך שב המבקש, בלשון אחרת, על מקצת גרסתו, בה כפי שקבע בית-המשפט המחוזי "ביקש להאדיר אף את חלקה של המנוחה בהתרחשות" ובתוך כך "האדיר את כוחה ועוצמתה של המנוחה – לא רק אלימה הייתה באותו יום, אלא גם "מכושפת" – מבע עיניה היה "שונה" והתנהגותה הייתה מוזרה... גם המשקה שהגישה לו – הפך ל"מוזר" "בעל טעם שונה"" (עמ' 187 לפסק-הדין). על תיאור זה העיר בית-המשפט כי הוא "מעורר גיחוך", ואף ציין כי המבקש היה ער לכך וחזר ממנו חלקית (עמ' 189 לפסק-הדין). למותר לציין שבטענה זו אין כדי להועיל למבקש, אשר מסר מספר רב של גרסאות המתארות בפרטי פרטים את התרחשויות באותו ערב. גם דבריו אודות עדים שלא הובאו בפני בית-המשפט, שהיה בדבריהם כדי לשפוך אור על כוונותיה של המנוחה לפגוע בו, אין בהם כדי להצדיק קיומו של משפט חוזר. בפני בית-המשפט הונחה תשתית לעניין מערכת היחסים המעורערת והסיבות למחלוקות בינו לבין המנוחה, והמבקש לא הצליח להראות כי יש בעדויות הנוספות כדי להפוך על פיה את מסקנת בית-המשפט המחוזי.

מעבר לאלו לא מצאתי בטענה אודות האפשרות שהועלתה לקיים הסדר טיעון בעניינו, שפשרה לא הובהר, משום ראייה חדשה או מידע שהוסתר מבית-המשפט. למעלה מן הנדרש אציין, כי בטענה שכזו אין כדי לגבש עילה לקיומו של משפט חוזר. כידוע בית-המשפט אינו צד להסדרים דיוניים, ואלו נערכים על-ידי הצדדים המתדיינים מיוזמתם. לבית המשפט מסורה הסמכות להחליט אם לקבל או לדחות הסדר כזה, אולם הוא אינו מוסמך להורות על גיבושו (ע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל , פ"ד כו(1) 453, 553 (1972); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז(1) 577, 589 (2002)).

הנה כי כן, טענותיו הרבות של המבקש, ולו המופרכות שבהן, זכו להתייחסות מעמיקה בפסקי דינן של שתי ערכאות, ולא מצאתי כי בידי המבקש עילה המצדיקה קיומו של משפט חוזר.

אי-לכך, הבקשה נדחית.